נחל קטלב: חרוב עם סיפור עצוב
עולם ומלואו מסתתר בנקיק קטן בלב הרי ירושלים. רק החרוב הישיש, שעלה באש ביום קיץ מר ונמהר, כבר איננו שם
שריפות הקיץ המתרגשות עלינו מדי פעם מחזירות אותי אל הימים שבהם הייתי מדריך בבית ספר שדה, והייתי משוכנע שהרי יהודה הצנועים והיפים הם המקום הכי ירוק בעולם. בתוכם, כך חשתי אז, נחל קטלב הוא המקום האפלולי, המסתורי, הרומנטי והסבוך ביותר בכל ההרים “שלי.”
ביום קיץ אחד נודע לי שבדואים אשר החזיקו בידיהם אישורים - שהושגו שלא כחוק מגורמי משטרה מסוימים בדרום - “פלשו“ עם עדריהם אל החורשים הירוקים בהרי ירושלים ושן עזיהם מכלה את כל מה שבדרכן.
חמוש בג'יפ, בכלב, במקל מחודד ובתעוזה תמימה - שמקורה בבורות אשר אפיינה אז את כל ה“ירוקים,“ שהיו משוכנעים שהעז היא אויב האקולוגיה, הנאורות האנושית, הציונות המתחדשת והתרבות המערבית - יצאתי לנקב את כלי המים במאהלי הפולשים, להפיץ את בעירם בהרים ולהציל כך את המולדת...
גורמים מושחתים בדרום המשיכו לסייע לבדואים לעבור על החוק ולרעות את אלפי צאנם בחורשי יהודה, וכמה שנים אחר כך קמה “הסיירת הירוקה,” חלפה בסערה על פני רעיונותי הילדותיים ואף שברה שיאים של אטימות ורוע במגעה עם הבדואים. אני את המולדת לא הצלתי אז, ובערבו של אותו יום עלה עשן כבד מלב הרי ירושלים. בתצפית הערב שערכתי אז מפסגת הר גילה ידעתי שנחל קטלב עולה באש.
רק למחרת, כשירדתי לנחל, ראיתי שאומנם לא כל הנחל שחור, אך למרבה החרון הסתבר לי שהנבלים חישפו את השטח מן הסבך כדי לעודד את נביטת הצמחייה העשבונית, שתהיה למאכל בהמתם הדקה.
ייאושי הנורא היה כשראיתי את החרוב הזקן שצמח מעל עין קטלב, שגזעו העצום חסם עד אז את כל רוחבו של האפיק, וצמרתו הסתירה בירוק העד הסמיך שלה את השמים. העץ, שהיה פינת ההתבודדות והמחבוא הרומנטי של חבורת ראשוני הר גילה ב“שנים הרחוקות ההן,“ העלה עשן. גזעיו המפוצלים הפכו לגחלים צמוקות ומאפירות. אור חזק של שמי קיץ לוהטים סימא אותי במקום שבו היה רק צל ואפלולית תמיד. שאת לבנה וכעורה - היא האפר המתקרר והולך - התפשטה סביב המעיין, שכסות הצל הירוק ניטלה ממנו ואז נראה גם פתאום הוא, עלוב ובוצי.
על עוצמתו וחיוניותו של החורש למדתי בעיני, וכמו בדימוי אצל ישעיהו בן אמוץ כך התרחש בנחל קטלב: “ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער כאלה וכאלון” וגו'.
החורש חזר וכיסה את הנחל. רק החרוב איננו. שרידי גזעו המכווץ והמושחת לא חזרו אל פאר הבריאה שהיה קודם לכן סמלו של הנחל. החרוב, זה שעומד היום על המעיין בנחל, אינו נראה כבר כמי שעבר את הטראומה של הקיץ ההוא, ורק ותיקי ההרים האלה יודעים.
בראשו של הנחל, שהיום שביל סדור ומגודר יורד אליו, נובע מעיין הנקבה, שכהרבה אתרים בסביבה הקרובה לביתר הקדומה, אשר גויירו וזכו לשמות גיבורים קדומים שלנו וקרוביהם, זכה גם הוא להיקרא על שם גיורא, אביו של אחד מהאחראים לחורבן בית המקדש - שמעון בר גיורא.
לא רחוק ממנו עוד ניצבים חורבותיה של החווה החקלאית הקטנה, המוקפת בבוסתן לימונים ושקדים עבשים וסרי צורה, אשר תושביה, בני הכפר עלאר, שהיום בנוי על מקומו המושב מטע, נמלטו ממנה לבלי שוב במלחמת העצמאות.
עוד מדרגונת סלע אחת למטה מבריכת המעיין והחווה ההרוסה, גלישה מאומצת מעט בין ענפי הקטלבים והאלונים, וההולך שם נמצא בהיכל הירק, זה שנראה לי אז כמקום הכי יפה בהרים. הנחל כולו זעיר, בקושי שלושה פיתולים בכביש העולה מנחל רפאים לבר גיורא, ובכל זאת באותו מרחק של כלום, בתוך הסבך, יש שני כבשני פחם עתיקים ונטושים, מעיין אחד שסרטני הנחל שבו משפשפים את רגליהם בעיניהם הנעות על “גבעולים” גמישים, חרוב אחד עם סיפור עצוב, ובריכת בטון בריטית שצינורות ברזל הוליכו ממנה את מי המעיין אל תחנת הרכבת היפהפיה בקצה הנחל, להזין בהם את קטרי הקיטור בתחנת “דיר א־שייח,” זו שהפכה להיות תחנת “בר גיורא” אחרי המלחמה ההיא. ועוד בנחל עצי שקד ישישים, שנקרים מביאים אל סיקוסיהם פירות גלעיניים, משעינים אותם היטב וחובטים בפירות הקשים במקורם, מפצחים את קליפתם על “שולחן העץ” שלהם ואוכלים את תוכם הרך....
על מדרגת נחל, במורדו, עולות בסתיו החלמוניות הענקיות, כלהבות מאירות בין עשבי סוף הקיץ האפורים; ובחורפים, כמו בחורפים של חורש, הכל נצבע בצבעי הפרחים ככל שהעין רואה.
וכל אלה בנקיק של כלום בלב הרי ירושלים, בנחל עלומַי, שאפילו צינור הביוב הענק אשר נטו בו מעצבי החיים של יישובי ההר, בחלקו התחתון, לפני בית האגדות מהאבן - תחנת הרכבת בר גיורא - לא ממש מסוגל להרוס את מה שאפילו השריפות לא.
איפה זה
- במפת הטיולים וסימון השבילים “מבואות ירושלים“ (מס' 9).
- שביל מסומן בשחור יורד לנחל מצומת בר גיורא, על כביש ,386 זה שעולה מעין כרם לצור הדסה.
לפנייה לכתב/ת 
