ושום סלע לא יזיז אותי מפה

שלי ניידיץ' יצאה לטיול באוסטרליה וניו זילנד וגילתה שיותר משזה טיול של נופים, זה טיול של אנשים. אנשים שמשותף להם הרצון למשהו אחר - להיות מישהו אחר, לעשות משהו אחר, להמצא במקום אחר. לחצו כאן לקריאת הפרק הקודם .

אדלייד, אוסטרליה. שינוי אווירה טוטאלי מניו-זילנד. בימים כתיקונם מציעה העיר המוזרה, מרכז התרבות והאמנות של מדינת South Australia, מגוון תערוכות ומופעי בידור ומוסיקה, אבל כל המופעים נשמרו לפסטיבל עתידי, אז הסתובבתי ברחובות, ניסיתי לספוג אווירה, ושבעתי לאחר ביקור ב-Central Market, שוק שופע ירקות ופירות, פירות ים, דגים, גבינות ונשנושים במחירים שפויים.

למחרת יצאתי לסיור ב-Barossa Valle, "מחוז היין" של אוסטרליה. ביקרנו ב"קיר הלוחש", סוס הנדנדה הגדול בעולם ובארבעה יקבים, ביניהם Jacob’s Creek המפורסם. טעמנו כ-20 סוגי יינות ובצהריים הכין המדריך בשר על האש. בתפריט: המבורגרים, נקניקיות ו... קנגרו. האוסטרלים אוכלים את הסמל הלאומי בלי ייסורי מצפון, אבל לא אני. כל נסיונות השכנוע של הקבוצה והמדריך לא הועילו. "הוא חמוד מדי", הסברתי. "אני לא מבין", אמר המדריך, "את מעדיפה לאכול חיות לא חמודות?"

ברגע של מנוחה ישבתי על גבעה עם בחור מהקבוצה, שורות של גפנים לרגלינו, מרגישים כמו בסצינה מ"דרכים צדדיות". פתאום הבחנתי בראש מציץ מבין השיחים. הקנגרו הסתכל ימינה ושמאלה וקיפץ לשדה הפתוח. חמוד. זה היה הקנגרו היחיד שראיתי בטבע בטיול כולו והייתי מרוצה שלא אכלתי את בן-דודו שעה קודם לכן.  

כמו ב"דרכים צדדיות" (צילום: שלי ניידיץ')

מדברים על המדבר

חזרנו מבוסמים קלות ובאכסניה (YHA ברח' Waymouth, חדרים מרווחים, שולחן פינג-פונג וביליארד, מטבח נקי) ניסיתי למצוא טרמפ למדבר, שבשבילו יצאתי לטיול הזה. הרבה מטיילים שפגשתי הזהירו: "חום גיהינום, חיות ארסית, רוצחים סדרתיים, זבובים באף, באוזניים, בעיניים. הנוף חד-גוני ומשעמם. תוותרי". גם באדלייד פגשתי "מדכאי תיאבון" כאלה, אבל לא נכנעתי. כשחיפושי הטרמפ עלו בתוהו, בדקתי אופציות בסוכנות נסיעות. הברושורים תקפו אותי מכל עבר. ”Face the Outback!" או במילים אחרות: נראה אותך. התקשיתי למצוא טיול מתאים: 6 ימים? ארוך מדי. יום אחד? לא לעניין. טיול שלא עובר דרך הRed Center? אין מצב. הרי חובבת "פריסילה" אנוכי ואיך לא אצפה בAyres- Rock המדהים?

משהו בתוכי התחיל להסדק. מדבר יש בארץ. חום את שונאת. זבובים זה מעיק. חיות ארסיות זה הורג. רוצחים סדרתיים זה הורג בשיטתיות. בשביל מה לך? שקלתי לוותר ולשנות כיוון ל-Great Ocean Road, ארבע מאות ק"מ לאורך החוף במדינת ויקטוריה שמסתיימים במלבורן. פתק על לוח המודעות צד את עיני: "גרמני נחמד ונאה מחפש טרמפיסט/ית למלבורן בוואן שכור". נפגשנו בפאב והסתבר שהגרמני, מת'יו שמו, לא ממש נאה ולא ממש בדרך שלי. הוא ממהר להגיע למלבורן ולכן נוסע בדרך הפנים-יבשתית הקצרה יותר והיפה פחות. "תבואי בכל זאת?", הוא שאל. "עזבי אותך מהמדבר, הייתי שם. גיהינום". אמרתי שאשן על זה ושניפגש למחרת.

בלילה לא יכולתי לישון. בשלושת השבועות שנותרו לי תכננתי להדרים לאורך החוף המזרחי ולסיים בסידני, משם הטיסה לארץ. אם אשנה כיוון אאלץ להצפין לאורך החוף ולחזור לסידני בטיסה. אין לי תקציב להרבה טיסות פנימיות. מה לעשות? GOR? מדבר? עצמתי עיניים והסלוגן Face the Outback! לא עזב אותי. בבוקר מת'יו הפתיע אותי. "מה דעתך על זה?", אמר, "החלטתי שניסע דרך ה-GOR". "מה דעתך על זה?", עניתי לו, "I’m going to face the Outback". נפרדנו בידידות ובאכזבה חד-צדדית.

יציבים וצבעים

חום המדבר היכה בפניי כבר ביציאה משדה התעופה של אליס ספרינגס. עיר קטנה באמצע השממה עם קסם מיוחד. סמטאות עם חנויות בודדות, פאב או שניים, מסעדות ספורות. מה שלא מסתדר עם הפסטורליה, הוא מראה האבוריג'ינים המוזנחים והשיכורים, תוצר לוואי של דריסת הרגל המערבית. שווה לבקר במוזיאון ה Flying Doctor, השירות הרפואי המוטס שנוסד כאן כדי לתת מענה רפואי לתושבי המדבר המבודדים.  

מחליף צבעים? לא בדיוק (צילום: שלי ניידיץ')

בלילה יצאנו ל Bojangles, פאב בסגנון ראנץ' במבנה עץ. מגפי בוקרים תלויות מהתקרה, ראשי איילים מעטרים את הקירות, במוצ"ש הדי.ג'יי משדר Live לתחנת הרדיו האזורית והמקום שוקק תיירים עם שמחת חיים. והכי חשוב: שמועות אומרות שכאן צילמו את סצינת התאילנדית וכדורי הפינג-פונג מ"פריסיליה". אל תוותרו!

למחרת יצאתי לטיול של 3 ימים ב"אאוטבק". ויקי, מדריכה קופצנית בבגדי חאקי, קיבלה את פנינו באנרגטיות, נוהגת באוטובוס צבאי מגניב. נכנסנו למדבר האדום. כולי נרגשת. ארבע שעות נסיעה הביאו אותנו למרכז לאמנות ולתרבות האבוריג'ינים ב"אולורו". כאן עולה לראשונה שאלת ה"לטפס או לא לטפס?". מלבד הסכנה שבטיפוס, ה-Ayres Rock קדוש לאבוריג'ינים שמבקשים בפירוש להמנע מכך. גם האוסטרלים ירמזו לכם שראוי לכבד את המקום, אבל לא ינסו לשכנע יותר מדי ומעולם לא חסמו את הגישה אליו (למעט במצבים של מזג אוויר קיצוני), כך שהעניין מדיף ניחוח צביעות קל. הסיבה, כנראה, מסחרית: הפסד מטיילים באזור יכאב יותר ממחאות האבוריג'ינים, מיעוט חלש וחסר השפעה.

אכלנו צהריים בשטח המשכנו בנסיעה ואז ראיתי אותו מרחוק: עצום מימדים, נישא, גא, מלא עוצמה, יציב כמו... סלע. לרגע נדמה שזה הר, ובאמת לא ברור איך נוצר סלע ענק כזה באמצע המדבר באזור פתוח ושטוח, נתון שהוליד אגדות אבוריג'יניות רבות. התקרבנו. הטיפוס קורץ ואין כמו להרגיש את הטבע דרך הרגליים, אבל זה לא היה רלוונטי. 43 מעלות הביאו לסגירת הגישה אל הסלע, אז הקפנו אותו במשך שעה, בחום ובהנאה. לקראת שקיעה התרחקנו כדי לראות אותו מחליף צבעים כמו שמספרים. לא בדיוק, אבל עדיין מדהים.

עייפים ומותשים נערכנו ללינה תחת כיפת השמיים. בחושך מוחלט פרשנו שקי שינה שמנמנים ונשכבנו כשמעלינו אינספור כוכבים. היה חם מכדי להכנס לשק"ש אבל מפחיד מכדי לישון מחוצה לו. המדריכה לא הכחישה: "בהחלט יש כאן חיות ארסיות", אמרה. העייפות גברה על הפחד והתעוררתי למחרת כשרוח עדינה מלטפת את פני.

היום חם יותר וקשה יותר. כדי לסגור מעגל צפינו ב-Ayres Rock בזריחה וגם ב-Kata Juta (באבוריג'ינית "הרבה ראשים"), שרשרת יפה של סלעים קמורים וקעורים. עשינו מסלול מדהים ב-Valley of the winds: עמק מסולע שהטבע יצר בו צורות מעניינות. פה ושם עץ בודד והכל כל כך אדום. האירופאים בקבוצה סבלו מהחום וקיטרו ללא הפסקה. "תגידי, את מתעייפת לפעמים?", הם שאלו, "לא חם לך?". יורד כאן לא מעט גשם יחסית למדבר, כך שב-43 מעלות חום הרגשתי כמו בבית - קיץ תל אביבי טיפוסי.  

האדום האדום הזה (צילום: שלי ניידיץ')

אחרי שקיעה מעלפת עשינו מדורה ונערכנו לשינה. "עקרררב!" צווחה אחת המטיילות. המדריכה הרגה אותו עם אבן ענקית ופסקה: "הוא היה ארסי". הגילוי הוביל את חלקנו לתוך האוטובוס, להעביר בו את הלילה.

היום האחרון הוקדש ל- Kings Canyon. עלינו וירדנו ללא הפסקה עד ל"אמפיתיאטרון", הנקודה בה נפער הקניון הענק והיפהפה. הפיתוי להצטלם על פי התהום מתבקש ורבים משלמים עליו בחייהם.

החלק הכי מהנה בטיול היה דווקא הנסיעות. שעות על גבי שעות, אלפי קילומטרים, ולא משעמם לרגע. שירי "פריסיליה" ב-MP3, כולם ישנים ואני לא יכולה להפסיק לבהות באדום-אדום הזה שהגשמים עיטרו בצמחיה. ופתאום הפנמתי: הנה, אני "עושה פריסיליה". אז נכון, האוטובוס לא ורוד, הטיול לא עצמאי ואני לא דראג קווין, אבל איזו התרגשות, איזה סיפוק.

בלילה, באכסניה, פגשתי שלושה מלבורנאים משעשעים, שבאישור בנות הזוג יצאו ל"טיול גברים" של חודש במטוס קל. על בירות, צחוקים ונגינה בגיטרה הם לימדו אותי סלנג מקומי. "ככה ויתרת על מלבורן?" שאלו כשסיפרתי להם על ההתלבטות. "את לא יודעת מה הפסדת". חייכתי בנימוס, אבל לא הצטערתי לרגע - אין תחליף לתחושה העילאית של חלום שמתגשם.

• בפרק הבא: צניחה חופשית, מדוזה סגולה וג'מייקני מצחיק