ניצל בבינת ג'ביל, נהרג בעיתא א-שעב
בשבוע שעבר ניצלו חייו של סמ"ר יהונתן איינהורן בזכות הטלפון הנייד בקרב בבינת ג'ביל. ביום ראשון נפגש בפעם האחרונה עם הוריו שהביאו לו משקפיים חדשים במקום אלו שנשברו בקרב. הוא חזר לדרום לבנון - ושם נהרג. סמ"ר מיכאל (מייקל) לוין הודיע לאימו כבר בגיל 16 שהוא מתכוון לעלות לישראל "ולהתגייס ליחידה הכי קרבית". אתמול היא קיבלה בפילדלפיה את הבשורה המרה - הוא נהרג
רק אתמול ב-21:30 דיבר סמל ראשון יהונתן איינהורן עם אימו בטלפון וביקש מבני משפחתו להיות חזקים. היום (ד') זקוקים בני המשפחה לכוחות שביקש מהם הבן לאצור: כמה שעות לאחר ששוחח עמם, נהרג יהונתן בקרבות הקשים באזור הכפר עיתא א-שעב בדרום לבנון.
סמ"ר יהונתן (משמאל) בראש הכוח, לפני 4 ימים - בלבנון (צילום: אי.פי.איי)
הוריו של יהונתן, רויטל ודוד, מהמושב גמזו שבשפלה, היו מעורבים מאוד בכל הקשור לשירותו הצבאי של בנם הבכור, שחגג רק לפני חודש את יום הולדתו ה-22.
יהונתן למד בישיבה התיכונית בראשון לציון. לפני הצבא למד בישיבה הגבוהה באילת ובמכינה הקדם צבאית בעצמונה שבגוש קטיף. לצה"ל הוא התגייס יחד עם חבריו לפלס"ר צנחנים ומשם עבר לגדוד 101.
יהונתן הספיק להשתתף בקרב הקשה שנערך לפני שבוע בבינת ג'ביל, שם נהרגו שמונה חיילי צה"ל. בגמזו ידעו לספר כי בקרב זה נפצע קשה חברו ליישוב, גדעון גולדנברג, שעדיין מאושפז בבית החולים רמב"ם. בקרב פגעו רסיסים בטלפון הנייד של יהונתן וכך הוא לא נפגע. ביום ראשון יצאו הוא וחבריו לחופשה בחיפה, שם פגש את הוריו שדאגו להביא לו משקפים חדשים, במקום אלו שנשברו בקרב.
הוריו אמרו כי באותו מעמד יהונתן סיפר להם על הקרבות העזים שמתחוללים בלבנון. "זה קרב לחיים או למוות. או אנחנו או הם", סיפר להוריו. "הוא היה מלח הארץ", אמר דוד של יהונתן, אברהם. "הוא לקח את הכל בקלות. בחור שמורעל על הצבא ובייחוד על הצנחנים. יחד עם זאת בכל פעם שהיה לו זמן, הוא חרש עם החברים שלו את הארץ".
את הידיעה על מותו של יהונתן קיבל אביו, שגם הוא גויס לשירות מילואים. קרובי משפחה סיפרו כי חבר מהצבא של הבן התקשר לדוד ואמר לו כי הוא משתתף בצערו. האב ההמום, שלא ידע עד לאותו הרגע על מות הבן, הבין מיד את המשמעות מפני ששירת במשך שנים בצבא. הוא התקשר למקום עבודתה של אישתו וביקש שתגיע לביתם בדחיפות. כשקציני העיר הגיעו לבית המשפחה ביישוב, כבר ידע האב דוד את הבשורה המרה.
יהונתן הותיר אחריו זוג הורים וארבעה אחים.
מייקל קיצר ביקור משפחתי כדי לחזור להילחם
סמל ראשון מיכאל (מייקל) לוין, בן 22, הודיע לאימו כבר בגיל 16 שהוא מתכוון לעלות לישראל ולהתגייס לצה"ל ליחידה הכי קרבית שיש. לפני ארבעה ימים קיצר ביקור מיוחד אצל משפחתו בארה"ב כדי לעלות וללחום בצפון. אתמול קיבלה אימו בפילדלפיה את הבשורה המרה: מייקל, שהלך אחרי חלומו והתגייס לצנחנים, נהרג בקרב הקשה באזור הכפר עיתא א-שעב בדרום לבנון.
מייקל, ובשמו העברי – מיכאל, עלה לארץ לפני שלוש שנים מהעיירה מנגולד שבפילדלפיה, כשהוא משאיר מאחור את הוריו ואת שתי אחיותיו. הוא התגורר בקיבוץ הדתי יבנה, ולאחר מכן עבר להתגורר בדירה בירושלים, ביחד עם שני חיילים נוספים.
רעות, ידידה של מייקל מהקיבוץ, סיפרה עליו כי היה תמיד מצחיק וחברותי: "הכרתי את מייקל כשהוא עלה לארץ מארה"ב לפני שלוש שנים. בהתחלה הוא למד באולפן בקיבוץ יבנה, ושם הכרתי אותו. היה לו מאוד חשוב להתגייס ליחידה קרבית, למרות שהוא לא היה חייב להתגייס לצה"ל. הוא לא היה מוכן לוותר. אני זוכרת אותו כבחור מצחיק, חברותי וחמוד. היו לו המון חברים בקיבוץ, וכאלו שהכיר בירושלים".
מייקל קיבל לפני זמן קצר חופשה מיוחדת מהצבא כדי לבקר את משפחתו בארצות הברית. עם הידיעה על פרוץ הלחימה בצפון, החליט לקצר את החופשה, ושב לארץ לפני ארבעה ימים. חבריו סיפרו כי הגיע למפקדים וביקש מהם לעלות מיד לגבול הצפון.
נציגי הקונסוליה שהגיעו לבית משפחתו כדי לבשר להוריו את הבשורה המרה, מצאו את אימו משוחחת בטלפון עם חבריו. האם, שחשה כי דבר מה רע קרה לבנה, החלה להתקשר לחברים כדי לנסות ולברר מה שלומו, ואלו לא ידעו כיצד לספר לה כי נהרג בקרב.
ציקי אוד, המשמש כ"אבא" של החיילים הבודדים מארצות הברית, וכמנהל מרכז המידע לעולים בסוכנות היהודית, אמר הלילה כי אינו יכול להאמין שמייקל איננו: "אני עוד לא יודע איך להספיד אותו. רק לפני שבועיים ישבנו יחד ואכלנו בירושלים והוא סיפר לי שהוא ממש רוצה להגיע לקצונה ולקורס מפקדים ושאל אם אני יכול לעזור לו. מדובר בחבורה של חיילים בודדים מארצות הברית שהם מאוד מגובשים וכולם עצובים היום. אחד החברים התקשר אלי ואמר לי שבגלל האופי ההיתולי של מייקל, הוא בטוח שעוד רגע הוא יתקשר ויגיד 'עבדתי עליכם'.
"מייקל הוא קסם של בחור שנתן את כולו לצבא ומאוד רצה להתקבל לסיירת. הוא אמר לי באחת השיחות האחרונות שלנו שאין לו בעיה לעבור שוב את כל המסלול של הצנחנים, אם יתנו לו בסופו להצטרף לסיירת. את אמא שלו פגשתי באחד מטקסי היום שלו. היא הייתה מודאגת, אבל השלימה עם רצונו להתגייס לצה"ל – רצון עז שהתגבש כבר בגיל מאוד צעיר".
אוד ממשיך ומספר כי החייל שהוא עצמו מאמץ, יונתן מרקוס, היה אחד מחבריו הטובים של מייקל, ונפצע גם הוא באורח קל בקרב: "ביום שבת האחרון יונתן היה אצלי לאחר שחזר מהקרב בבית ג'בייל. הא עבר שם חוויה קשה מאוד וסיפר לי שהוא אינו רוצה לחזור עד שהוא לא יגיד שלום לכל החברים שלו. הוא היה בטראומה ממה שחווה שם".
"גם הוא, כמו כל החיילים הבודדים, לא יכול לעכל את זה שמייקל איננו. הם מתקשרים אלי כולם ואומרים לי שהם מצפים שהוא פתאום יופיע. היה לו לב טוב ואין אמריקני אחד בירושלים שלא הכיר אותו. איבדנו את אחד הילדים היותר אופטימים שלנו. טיפוס עם רגליים על הקרקע שלא פגע באיש".
לפנייה לכתב/ת 
