פיאט דובלו - מסיימים את המלאכה

לפעמים מקצה שיפורים, אותו ניתוח קוסמטי שעוברת מכונית באמצע חייה, מבליט את חסרונותיה המקוריים. ואם להביט בכך מנקודת מבט חיובית יותר, מתיחת פנים כזו מתפקדת לעיתים כמשלימת התכנון המקורי, זו שהופכת את המכונית ליחידה מוגמרת ובוגרת.

פיאט דובלו המחודש. עיצוב ואיכות משופרים (צילומים: אלי שאולי)

וזו בדיוק התחושה שמעביר הדובלו המחודש של פיאט, שהגיע ממש בימים אלה ארצה לאחר מתיחת פנים. התחושה שלנו, אחרי כמה מאות קילומטרים, היא שפיאט סוף סוף השלימה את בנייתו. ואלה הסיבות.

יש שינוי

ראשית המראה החיצוני, עם חזית יותר עכשווית, פחות נוסטלגית. שפע הפלסטיק האפרפר שנתן בעבר תחושה של "מישהו לא גמר להרכיב או לצבוע", פינה מקום לחלקים בגוון מרכב, הגם שחלקם נותר פלסטי. ומה קיבלנו? מראה פחות מקורי אמנם, אבל בפירוש מודרני, הרמוני ונעים יותר לעין. ובכלל, הדובלו נראה כעת גדול יותר, וזו אינה אשליה. ממד האורך זכה לתוספת של תשעה ס"מ (425 ס"מ), ממד הרוחב צמח בס"מ בודד (172).

אלא שהשינוי האמיתי נמצא בתא הנוסעים עם שיפור עצום באיכות החומרים ובמראה. היכן שהדגם המקורי סבל משפע מתכת חשופה וחומרים זולים, הדגם החדש משפר כמעט בכל מקום. יש כאן לא רק חומרים שונים ואיכותיים יותר, אלא גם כיסוי משטחי מתכת ושיפור בהנדסת אנוש על ידי החלפת מתגים ומיקומם - כמו אלה של החלונות. כעת, וזו נקודה חשובה, הדובלו נראה פחות מסחרי, יותר "מיניוואני". מצוין.

זה המקום לציין כי פיאט שיפרו תחום בעייתי נוסף בדובלו הקודם, שקשור דווקא להיותו מסחרי-ייעודי. למרות גודלו, הדובלו הקודם "התהדר" בכושר נשיאה הנמוך בין המתחרים הישירים. כעת, לאחר החלפת כל רכיבי המתלה האחורי, הוא יכול לשאת עד כ-800 ק"ג - עדיף אפילו על פורד קונקט.

כדי להשלים את התמונה, נציין כי הדובלו מגיע בשתי רמות גימור, שמחירן דומה. בגרסה הבסיסית מסתפקים בדלת צד אחת, ומוותרים על כיוון מראות חשמלי וכיוון גובה מושב והגה. מדוע לא להוריד את מחיר הגרסה הבסיסית הנחותה בבירור, ולהפוך לזול ביותר בשוק? מן הסתם החלטה המתייחסת להתנהלות בין חשיבות ההנחות לציים והטבות ללקוחות פרטיים.

נותר חזק

הדובלו נותר הרכב החזק בקטגוריה, עם מנוע מסילה משותפת מוגדש בנפח 1.9 ליטר, והספק מרבי (ללא שינוי) של 105 כ"ס ו-20.4 קג"מ. כעת מצויד המנוע במערכת הזרקה חדשה, שאמורה לתרום לחסכון ולניקיון. התוצאה היא נתוני יצרן מרשימים יחסית של 164 קמ"ש מרביים ו-12.4 שניות ל-100 קמ"ש.

על הכביש זה מתבטא ביכולת נמרצת משמעותית מיריביו, בכל סוג כביש שתעלו בדעתכם. בנוסף, זרימת הכוח נראית טובה מתמיד, אך הפעם יש הבדל מוחשי ברמת הבידוד. תודות לריפוד החדש וכנראה גם לשינויים קלים במנוע, תא הנוסעים סובל פחות מנהמת מנוע הדיזל. צריכת הדלק טובה למדי, ונעה בין 11 ק"מ לליטר תחת עומס מתמשך ל-12.5 ק"מ לליטר בנסיעה רגועה יותר.

אולי בגלל הקשר המשפחתי לאלפא רומיאו, הדובלו מציע הגה מהיר ועצבני יחסית, המעניק אמנם תחושה נמרצת, אך לא כל כך מתאים לרכב שכזה. הגם שהוא אינו הטוב בקטגוריה מבחינה זו, כיול מחודש (ונוקשה יותר מאחור) למתלים מעניק תחושה טובה מבעבר, עם פחות תנודות מלפנים ומאחור. נוח במיוחד הוא לא, פועל יוצא של סרן חי וקפיצי עלים מאחור, אך לפחות כעת הוא מצויד ב-ABS שמנטרל את חוסר הביטחון בבלימת חירום.

חוזר לתחרות

כאשר הוצג ב-2000, נשלט שוק המסחריות הקטנות על-ידי סיטרואן ורנו החלוצות, שנתנו את האות לפופולאריות אדירה של דגמים אלה בישראל. אבל הדובלו לא זכה בנתח גדול, ופתח את הקריירה המקומית ברגל שמאל עם מנוע חלש מדי. גם גרסת ה-JTD שהפכה אותו לחזק בקבוצה, כבר לא הצליחה לשפר את התדמית. ואז הגיעה עליית מחיר, שהרעה את המצב עוד יותר.

דווקא היום, חודשים ספורים לאחר הפסקת ה"חגיגה" בקבוצה עם ביטול הטבות המס, הופך הדובלו למעניין מתמיד. הוא חזק כשהיה, מעודן מאי פעם ונראה טוב יותר. תג המחיר, שטיפס לפני כשנתיים, ירד וחזר להיות תחרותי (119,500 שקל) ונכנס במסגרת קבוצה שתיים לחישוב שווי ערך. האם זה מגיע מאוחר מדי עבורו? למרות השיפור הניכר, זה עדיין לא ברור.