חתונה בזמן מלחמה - שילוב שמחה ועצב
חג האהבה מעלה השנה שאלה גדולה: האם יש מקום לשמוח כשהכל סביב בוער? מה למושגים של חג ואהבה, כשמסביב רק הרס ומוות? התשובה לשאלה היא אחת, והיא חיובית. לא רק בגלל האף-על-פי-כן הישראלי, אלא גם - ובעיקר - מפני שזוהי מהותו של טקס החתונה
מי שבחר להתחתן השנה בט"ו באב, מן הסתם לא שיער כי את רגעי השמחה האישיים והזוגיים יצטרך למקם בתוך מאורעות המלחמה שבה אנו נתונים. חג האהבה מעלה השנה שאלה גדולה: האם יש מקום לשמוח כשהכל סביב בוער? מה למושגים של חג ואהבה, כשמסביב רק הרס ומוות? התשובה לשאלה היא אחת, והיא חיובית. לא רק בגלל האף-על-פי-כן הישראלי, אלא גם - ובעיקר - בגלל שזוהי מהותו של טקס החתונה.
טקס החתונה הוא לא רק עניין אישי, או זוגי. הוא גם אירוע חברתי ולאומי. האתגר הטמון בטקס הוא למצוא את האיזון. איזון בין גבר לאשה, בין פרטי לציבורי, וגם - איזון בין העצב והשמחה. זהו אתגר תמידי, שימי המלחמה רק מעצימים אותו ומבהירים את נוכחותו.
מי שמבקש לבחון את האיזון הזה, שיילך אל טקסי חיים אחרים. לוויה, למשל. גם שם מהלכת המסורת שלנו על המתח שבין הקצוות. ולכן ברגעי הכאב האישיים ביותר אדם מוביל את צערו אל טקסט כה מוכר וציבורי כמו הקדיש; ולכן - באיזון שבין שמחה לעצב - משפחה שיושבת שבעה קמה מאבלה ומקבלת את השבת. המסורת לא שומרת בכך על השבת, אלא על האדם האבל: היא מזכירה לו כי גם בעומק הכאב, הנדמה כאינסופי, נמצאות טיפות של אור ושל שמחה. אין יגון מושלם.
שבירת הכוס: מקום קטן של עצב לאומי בתוך השמחה הפרטית
מאותה סיבה בדיוק, שומרת המסורת בטקס החתונה מקום קטן של עצב לאומי בתוך השמחה הפרטית. היא עושה זאת בשבירת הכוס, וכאילו אומרת בכך: דעו לכם, גם אין שמחה מושלמת. שבירת הכוס היא במקורה מזיגה של טיפות מן העצב אל התגעשות השמחה המציפה את באי החופה. מזיגה שיש בה מן ההיגיון התרבותי העמוק, השואף לאיזון הנכון שבין עוצמות הרגש, השואף לשמור על האירוע המרגש הזה מלגלוש למקומות מסוכנים. הכוס הנשברת היא גם הקתרזיס - שיאו של הטקס – אבל היא גם ההחזרה של הקהל אל קרקע המציאות, תיעול האנרגיה אל מקומות של שמחה ראויה. תזכורת לעולם הסובב, לשברים שעוד צריכים תיקון.
החיבור בין הכוס הנשברת לבין הפסוק "אם אשכחך ירושלים" הוא חיבור מאוחר. כוסות שברו אצלנו בחתונה כבר מתקופת התלמוד, אבל אזכור החורבן בהקשר זה מופיע רק מאוחר יותר, בימי הביניים. מי שיפתח את ה"שולחן ערוך", למשל, לא ימצא לו זכר.
רחל'ה ודוביק, בוחרים להקים בית בישראל
ואם נחזור לט"ו באב, הרי שלהתחתן במציאות הישראלית, תמיד, זו אמירה. בימים אלה מקבלת האמירה הזו משנה תוקף: אנחנו בוחרים להקים בית בישראל. לא בארץ ישראל של מעלה, אלא כאן, על פני האדמה. ואת יום חגנו האישי - אנחנו ממקמים בתוך המציאות הנוכחית, כי אין לנו מציאות אחרת. ובתוכה, שמרה לנו המורשת שלנו מקום לביטוי של העצב.
מי שיבחרו לומר השנה את המילים מספר תהילים - "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", ימצאו בכך בוודאי ביטוי עמוק לעצב הלאומי. יהיו גם מי שיבחרו מילים אחרות, מעומק ליבם או מעומק מקורותינו, כדי לבטא את גודל הרגע. המשותף לכולם הוא הבחירה להתחתן, להמשיך ללכת בדרך שבחרנו מבלי להישבר. והבחירה שלא להתעלם מן המציאות הסובבת. לפנות מקום גם לנשבר ולכואב. כי זוהי ההוויה הישראלית שלנו. זוהי ההוויה שלנו, ומהמקורות האלה אנו באים אליה: מכירים בשברים, אבל לא נשברים.
- איתמר לפיד הוא מנהל-שותף של הוויה - חתונה ישראלית
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
