מניאקים אכלו בוסר, ושיני ילדים טובים תקהנה
לרובנו יש בעיה כלשהי עם אמון, שנוצרה בגלל מישהו ששיקר, פגע או זלזל בנו. לכן קשה למצוא מישהו שנכנס לתצורה זוגית עם "לוח חלק" במובן האמיתי שלו. כבר אין מערכות נקיות מפחד, מחשש שהוא מניאק, שהיא זונה, שהוא רק רוצה לזיין ולהעיף אותי קיבינימט, או שהיא תנצל אותי כדי שיהיה לה מישהו שישלם עליה במסעדות
אני רוצה להתלונן על סיטואציה בה נמצאים שני אנשים, ושניהם יודעים שמשהו פה מסריח. האחד לא יודע לשקר טוב, ולשני ממילא יש בעיות עם אמון. לרוב האוכלוסיה יש בעיה כלשהי עם אמון, שנוצרה עקב מישהו ששיקר, פגע, זלזל או סתם התייחס אליהם לא יפה בצורה זו או אחרת, לכן קשה למצוא מישהו שנכנס לתצורה זוגית עם טבולה רסה במובן האמיתי שלה. כבר אין מערכות נקיות מפחד, מחשש שהוא מניאק, שהיא זונה, שהוא רק רוצה לזיין ולהעיף אותי קיבינימט או שהיא תנצל אותי כדי שיהיה לה מישהו שישלם עליה במסעדות. ייתכן שזה כר טוב לגידול ירקות אורגניים, אבל לא מערכת יחסים.
וזה די סרחוני. אנשים טובים שנפגעו ממשיכים את תהליך הפגע הרע ו"מעבירים את זה הלאה"- במקום לתת לקקה לעבור להם ליד האוזן ולהבין שאמא צדקה כשאמרה ש 'צריך ללכת עם גז מדמיע כי יש כולירות, אבל מצד שני זה לא נחמד לרסס את כולם' - הם מתחילים להתיז על כל עובר ושב.
גם אני, בין היתר, עוברת ושבה מדי פעם, ולכן קרה שקיבלתי קצת גז לעין. חלקם היו אנשים נחמדים דווקא, שהיו בטוחים שאני אפגע בהם, מתישהו, אז החליטו להקדים תרופה למכה (וכידוע, תרופתו של אדם אחד היא לטמתו של אדם שני).
מרוב מיליטנטיות הייתי בלתי ניתנת לשכנוע
אני לא אומרת שאני חפה מפשע. להפך, גם אני קיבלתי מצב רוח קרבי אחרי שנתקלתי בטיפוס ה"זיינו אותי - זרקו" אותי, לכן המסכן שבא אחריו קיבל את העונש במקום השמוק האשם. איך אומרים? מניאקים אכלו בוסר, ושיני ילדים טובים תקהנה. הנקמה שאינה במקומה לא הטרידה אותי - מרוב מיליטנטיות הייתי בלתי ניתנת לשכנוע. ולא שמישהי מחברותיי ניסתה בכלל לשכנע אותי, גם הן רוויות מלחמה, לצערם של כל הבנים שהן יצאו איתם בתקופה האחרונה. די במניאק אחד כדי להעכיר את האווירה למניין איכותי.
מי שכן הפתיע וניסה קצת לשכנע היו כאלו שבולבול באמתחתם. הרי הם חברים באחוות המין הגברי וצריכים לתת היגיון במעשיהם של דוד ומשה, אחרת השמועה תעשה לה כנפיים ודוד לא יזמין אותם לארטיק בשק"ם, בעוד משה יזרוק את הרובה בצד ויזעק בכאב "זבל מי יגן עליך אחרי שלא הגנת עליי בפני לילך".
"בגלל השטויות של בחורות כמוך", אמר לי אחד, "גם אנחנו התחלנו לפחד. לפחד מתגובה לא הולמת שמגיעה עקב גישוש לא זהיר ובעקבותיו אי-זיהויה של נזרקת טרייה".
אני תמיד סומכת על בחורים שיצליחו לגרום לי להתעצבן קצת יותר. אני ממש רוצה להאמין שכולנו בני אדם, כולנו נרטבים מאותה הסמוחטה, כולנו מזילים דמעה כשהטיל מפספס את נסראללה. אבל אחרי גיבובי המג"בניק, נותרתי עם רצון עז להעניק לו ולשכמותו איזו שטוזה טובה. שוב המסר התפלק בין הבלטות.
אין לי מושג מי ילד טוב ומי ילד רע
אבל אם אני אחזור לעניין, ההוא ששיקר, לא עשה את זה טוב. אני אודה, אני לא בנאדם בעל אינטואיציה חדה. אני אולי נאיבית, אבל אני לא תמימה, ולכן מצליחים לעבוד עליי. אבל באמת, אין לי מושג מי ילד טוב ומי ילד רע, ותמיד תמיד הסביבה קולטת אותם לפניי. יש לי נטייה להאמין שכולם חפים מפשע עד שתוכח אשמתם, שזו נטייה מסוכנת מאוד היום, במיוחד כשאת גרה בתל אביב. לא משנה אם הכתובת תהיה חרוטה ומדממת על הקיר, יהיה לו אות קין על המצח ואיזה מישהו שם מאחורה יצעק "זאב, זאב" - אני אהבלה, ולכן נופלת בפח.
אז אם נצא מנקודת ההנחה שאני אהבלה, ובכל זאת הצלחתי לעלות על השקר של ההוא ששיקר, זה אומר משהו. משהו שאני לא יכולה לשים עליו את האצבע, אבל יש לו קשר לזלזול באינטליגנציה שלי, זה בטוח. ולזלזל באינטליגנציה שלי רק לי מותר. אולי גם לקומץ חברים קרובים. למה בכלל לשקר שקר שרק איגור מהמכולת היה מאמין לו, וגם זה רק בגלל שהוא הבין בערך רבע ממה שאמרת? למה ככה, למה?
האמת, שזה היה שקר לבן וגם ממש מטומטם. שקרים לבנים הם בדרך כלל מטומטמים, אבל השקר הזה היה מטומטם באופן מיוחד. הוא היה כל כך מטומטם, עד שאם הוא היה אומר לי את האמת הייתי צוחקת והכל היה בסדר. כל כך מטומטם, עד שגם אם הוא כבר שיקר והיה מתוודה יום יומיים אחרי, עדיין הייתי צוחקת והכל היה בסדר. כל כך שמן, עד שהדבר היחיד שנמשך אליו הוא כוח הכבידה. נו, אפילו שבוע זה בסדר. אבל חודש? חודש לשקר לי שוב ושוב, כשאני מתחננת (וצוחקת, נותנת הזדמנויות לצאת מזה חלק, לא סתם) שיתוודה כבר כי זה דבילי? מישהו מכר לי פה דייסה לא לעיסה.
וזה שוב מגיע לפזמון החוזר (אולי הוא נמצא כאן בפעם הראשונה, אבל תאמינו לי, אצלי הוא חוזר מהר יותר ממהירות קולה של פריחה במועדון אחרי ששרפת אותה בלי כוונה עם סיגריה): בנים נורמליים - איפה אתם, לעזאזל? אפילו לכל השדים והרוחות! מה עשיתי שזכיתי לחרם הזה? הייתי פוסטמה בתיכון? הרגתי יתוש מחמד? מרחתי עליכם חננה כשהייתי קטנה? אני מצטערת!
אני מוכנה לשחות עד קפריסין בשביל בחור ששווה את זה. מצד שני, אני יכולה להצהיר הצהרות כאלה בכיף, עד מחר. הרי הבחור שבאמת שווה את זה כבר נשוי לברבי הבלונדינית ההיא עם הדוקטורט והם חיים להם באושר ובעושר עם טוטו הכלב, בארמון של מלכת הלבבות בלפלנד. אבל יש בי אמונה, אני מוכנה לחכות לו. הרי, בממוצע, 50 אחוז מהזוגות הנשואים מתגרשים. גם להם זה יקרה.
וכשהוא יבוא, שתי שערות על ראשו ו-200 על גבו, מטלטל כרס מצד לצד ומחייך חיוך מקסים מלא בחמש שיניו - אני אתעלל בו ואעיף אותו קיבינימט, כי קודמו שוב זיין-וזרק, וגם לזקנות בנות 70 יש צורך להוציא אגרסיות.
האימייל של מיכל
לפנייה לכתב/ת 
