עמי פונה מנצרים - ונהרג בלבנון
סמל יהונתן אנקונינה היה אמור להשתחרר מצה"ל לפני שבועיים, אך בשל הלחימה הוארך שירותו. סמ"ר עמי משולמי מעופרה פונה בשנה שעברה מנצרים וציפה ללידת בנו. סמל יוסי אביטבול נפצע לפני שבוע באורח קל בלבנון, "הוא רצה לחזור כמה שיותר מהר לחברים שלו שנלחמים בלבנון", סיפר דודו. רב-טוראי תומר עאמר, חייל סיירת אגוז, היה בגימלים והתעקש להילחם לצד חבריו. סיפורי החיילים שלא ישובו משדה הקרב
24 חיילים נהרגו בקרבות הקשים בדרום לבנון במהלך השבת, מהם חמישה בהתרסקות מסוק מעל שמי דרום לבנון. חבריהם וקרוביהם מספרים על אנשים צעירים ויפים, חדורי מוטיבציה ורוח קרב, שהתעקשו לשרת בחזית למרות הסכנות.
היה אמור להשתחרר לפני שבועיים
סמל יהונתן אנקונינה, בן 21, מנתניה אמור היה להשתחרר לפני שבועיים ולחזור ללימודיו בישיבת ההסדר בקרני שומרון, אך בגלל המלחמה שירותו הצבאי הוארך. בשבת הוא נהרג באחד הקרבות הקשים בדרום לבנון והיום הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בעירו.
"יהונתן היה בקשר עם כולם, תמיד רצה שנהיה עם מאוחד בלי קשר לדעות הפוליטיות והאמונה. תמיד גישר בין הקצוות, והיום באו מכל הקצוות ללוות אותו" סיפר חברו, עדו סיטבון.
יהונתן נולד וגדל בנתניה. ביסודי למד בבית ספר "תחכמוני" ובתיכון בישיבה התיכונית בני עקיבא. אחר כך הצטרף לישיבת ההסדר בקרני שומרון, ובמרץ בשנה שעברה התגייס לגדוד 12 של גולני. "יהונתן אהב את השירות הצבאי בעיקר בגלל המצווה של הגנת המולדת וידע שמדובר בשליחות" סיפר החבר. "לפני שבועיים הוא בא לאפטר של 24 שעות וסיפר כי בלבנון מפחיד, אבל אם כבר למות, אז הוא מעדיף למות בלבנון על קידוש השם והגנת המולדת ולא מאיזה טיל. כאילו הוא כבר ידע שגורלו נחרץ".
"יהונתן היה אדם שכל הזמן חייך. תמיד היה מוכן לעזור, חבר של כולם, ולא היה לו אף שונא. אם שני חברים רבו - הוא תמיד היה מפריד ומפשר בניהם. היה משכין שלום מסדר את העניינים כדי שכולם יהיו מחייכים. איפה שיכל להתנדב הוא היה מתנדב", הוסיף סיטבון.
ביקש מהוריו: "אל תדאגו, בטנקים לא מתים"
רב"ט ינון ניסן, בן 19 ממעלה אדומים, התגייס לצה"ל לפני תשעה חודשים בלבד, ושירת בשריון. אחותו של אביו סיפרה ל-ynet: "ביום רביעי האחרון הוא דיבר עם הוריו בפעם האחרונה ואמר לאביו, 'בחופשה הבאה אני אבוא ואטפל בך'. הוא אמר שעכשיו הוא לא יוכל לדבר איתם כמה ימים כי הוא נכנס ללבנון. תמיד הוא אמר, 'אל תדאגו, בטנקים לא מתים', אבל דווקא כולם נהרגים בטנקים".
לדבריה, "הוא בחיים לא ידע להגיד לא, הוא תמיד טיפל בכולם, באחיו ובאביו, הוא בחור מדהים, חכם, כל הזמן רק נתן, תמיד התנדב ועזר. אחד שקרא את ההורים שלו עוד לפני שהם אמרו לו משהו".
בת דותו של ניסן, עליזה מנשה סיפרה: "הוא היה פרח של ילד, אף פעם לא אמר לא. לא לאחים שלו ולא לאבא שלו. יש לו הרבה חברים שאוהבים אותו ואף פעם הוא לא סירב לבקשותיהם".
ניסן הותיר אחריו הורים, שולה ומשה, וארבעה אחים: אביתר, אסתי, נאור ואלמוג. אחיו הגדול של ינון, אביתר בן ה-25, אמור היה להתייצב הבוקר בצו-8 ולהגיע לעזה.
פונה מנצרים - נהרג בלבנון
סמל ראשון עמי (עמשא) משולמי בן 20 מעופרה פונה בשנה שעברה מנצרים. "אשתו יונת בהריון ומצפה ללידת ילדם הראשון", סיפר אביו יהושע בכאב רב. עמי והוריו יהושע ורחל התפנו מנצרים ועברו להתגורר ביישוב יבול בנגב יחד עם קבוצת תושבים מנצרים. הוא הותיר 16 אחים (הוא היה הבן ה-12 במשפחה מבין שמונה בנים ותשע בנות).
משפחת משולמי היתה מוכרת בגוש קטיף. אחד האחים הוא טייס קרב, "זו משפחה שורשית ואוהבת הארץ וכך היה גם עמי", סיפרו בני משפחתו בכאב. האב יהושע המשיך לעסוק במשק והאם רחל ניהלה את בית הספר לילדי נצרים המפונים במושב יבול בחבל שלום, מדרום-מזרח לכרם שלום, המשתייך לישובי האיחוד החקלאי.
ב-2005 הגיעו למקום כמחצית ממפוני היישוב נצרים בגוש קטיף. ביישוב הוקמה הישיבה שהייתה בנצרים ונבנתה מחדש מדרשת נצרים. עמי למד בישיבה במצפה רמון והיה קשר בטנק המ"פ, שגם הוא נהרג באותה היתקלות. במסגרת שירותו החליטו הוא ויונת להינשא והתגוררו בעופרה.
האב יהושע: "עמי אהב את הארץ והיו לו תוכניות להשתתף בישוב הארץ, כשדיברנו איתו על הלחימה כעת ועליו, הוא לא הביע חשש מהאפשרות שייפגע ואמר שהוא מוכן ללחימה הזו שעלתה לו בחייו. הבן שלנו גדל על הערכים הללו שאנחנו הנחלנו לו. ערך ההתיישבות וקדושת הארץ".
עלה מצרפת והתגייס לקרבי
סמל יואן זרביב, בן 22, מתל אביב, ציוני בנשמתו, עלה לארץ לפני שלוש שנים מצרפת במסגרת פרויקט של הסוכנות לצעירים. הוריו נשארו בצרפת, לאחר שהעדיף להגיע לישראל ולהתגייס לצה"ל מאשר להמשיך ללמוד בבתי ספר יוקרתיים באירופה.
בתל אביב גר יואן עם בן דודו שמשרת בימים אלה בשריון. כעבור מספר חודשים בהם למד באוניברסיטת בר אילן הוא החליט להתגייס לצה"ל ולשרת בחטיבת הנח"ל. חברו ציקי סיפר ל-ynet: "כעבור מספר חודשים הוא רצה לשרת בנח"ל ושינה את הסטטוס שלו. בתחילה בצבא ייעדו אותו לחי"ר יעודי, אולם בזכות הקשרים שלי הצלחתי להעביר אותו לנח"ל. דיברנו מדי פעם ולפני מספר חודשים נפגשתי איתו. מדובר באדם שאהב את השירות ואת הגדוד שלו. הוא היה איש של חברים. מדובר בצעיר ציוני".
הוריו של יואן קיבלו את הבשורה בפריז ומייד יצאו לישראל. ככל הנראה הלוויתו תיערך בארץ.
"מדובר במלחמה אמיתית ומפחידה"
אבל כבד נפל הבוקר על קיבוץ מעברות בשרון כאשר נודע שבן המקום, סמל ראשון אדם גורן בן 21, נפל בקרבות בדרום לבנון. גורן, בן הזקונים במשפחתו, היה אמור להשתחרר בחודש נובמבר הקרוב ותכנן לנסוע לטיול בחו"ל.
"הוא היה בוגר לגילו, שקול מאוד ותמיד ראה את התמונה הרחבה", סיפרו בני משפחתו. "בתחילת המלחמה הוא רצה להיכנס ללבנון ולהילחם ביחד עם חבריו. בשבוע שעבר נכנס למשך 48 שעות לתוך לבנון. לאחר שיצא צלצל אלינו ואמר 'מדובר במלחמה אמיתית ומפחידה, אבל אין ברירה חייבים לחזור ולעשות את העבודה'".
גורן אהב קולנוע וכדורגל והיה בקיא מאוד באקטואליה. את משחקי המונדיאל האחרונים לא יכול היה לראות מאחר ושירת בקלקיליה. הוא הותיר אחריו הורים, אח ואחות.
"הוא היה גאוות המשפחה"
שקט מעיק שרר אתמול בבית הוריו של אלכסנדר בונימוביץ (19) מנתניה. הוריו וחבריו התקשו לעכל את מותו של חברם האהוב שנפל בקרב בלבנון.
"הוא היה גאוות המשפחה על כך שהשתלב היטב בחיים במדינה ושירת בחיל
קרבי", סיפרו החברים. עוד סיפרו כי הוריו של אלכסנדר דאגו לו מאוד כשנלחם בלבנון, ועד עתה אינם מעכלים שיותר לא יראו אותו.
לפני 16 שנה, כשהיה בן שנתיים וחצי, עלה אלכסנדר לארץ עם הוריו מבילורוסיה. מאז גדל והתחנך בנתניה. אימו אלינה עובדת כאחות בבית החולים הלל יפה בחדרה, ואביו מיכאל עובד בחברת היי טק באזור. לאלכסנדר אח שסיים השנה את לימודיו בכיתה א'.
יוסי נפצע וחזר ללבנון
סמל יוסי אביטבול, בן 20 נולד בבית שאן. לפני כחמש שנים עבר עם בני משפחתו להתגורר ביישוב גן נר למרגלות הגלבוע.
יוסי למד בישיבה בכפר חסידים וכאשר סיים את לימודיו התלבט האם להתגייס לצבא או להמשיך בלימודים בישיבה. "בני גלעד, חברו הטוב של יוסי, היה בין אלו שהשפיעו עליו להתגייס לצבא ולשרת בגולני", סיפר הדוד, יוסי בן מוחה.
לאחר שסיים את מסלול האימונים הוא נכנס ללבנון. לפני כשבוע הוא נפצע באורח קל ואושפז בבית החולים זיו בצפת, אך עד מהרה בחר לחזור לחבריו ביחידה. "הוא רצה לחזור כמה שיותר מהר לחברים שלו שנלחמים בלבנון. יוסי שירת שנתיים בצבא והוא רק רצה לתרום למדינה, זה מה שהוא רצה וזה מה שהוא חשב שצריך לעשות. הוא היה מרוצה מהשירות הצבאי, היו לו שם חברים טובים. ההורים שלו ידעו שהוא בלבנון ודאגו לו מאוד", סיפר הדוד.
בני משפחה וחברים של יוסי תיארו אותו כבחור אצילי, שקט שסייע להוריו ולאחיו הקטנים, להם הוא היה כמו אבא קטן. "הוא בחור ביישן וצנוע, שירת את המדינה ואפילו קיבל תעודת הצטיינות על היותו לוחם", אמר בן מוחה.
יוסי עצמו חבש כיפה שחורה, אך לדברי בני המשפחה הדבר לא מנע ממנו לשרת בצבא וגם לשמור על הדת. יוסי הוא הבן הבכור במשפחה. השאיר אחריו הורים ניסים ויפה ושישה אחים ואחיות: אסתר, אשר, מעיין, אוריה, יונתן ותמר. מדובר בחלל הראשון של היישוב שהוקם לפני 21 שנה. היום בשעה 17:00 הוא יובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בעפולה.
נולד ביום השני של מלחמת לבנון הראשונה
ביום שישי בלילה, דקות לפני שנכנס על הטנק שלו ללבנון, התקשר קצין השריון, סרן שי ברנשטיין (24) לבית אמו בבאר שבע. "תרגיעו את אמא. תגידו לה שהכל יהיה בסדר", ביקש מאחיו גיא. בשבת בצהריים הגיעו נציגי קצין העיר באר-שבע לבית המשפחה כדי לבשר לאם ההמומה, אלה, על מות בנה.
שי נולד ביום השני של מלחמת לבנון הראשונה. הוא למד בבית הספר היסודי "מענית" בבאר-שבע ובהמשך הצטרף לבית הספר הטכני בעיר, שם סיים את לימודיו בהצטיינות. הוא התקבל לקורס טיס, שם החל את שירותו הצבאי, ושם הכיר את חברתו סיון, שהיתה גם היא צוערת בקורס. אחרי חצי שנה הוא פרש מהקורס, עבר לחיל השריון ומהר מאוד הפך ל"מורעל" שריון. הוא אהב את השירות בצה"ל ואהב את חייליו, אך יותר מכל אהב את סיון חברתו, שבאחרונה הודיע לה על רצונו לשאת אותה לאשה, אחרי שש שנות חברות.
שי הצטיין בתפקידו השונים בשריון, כולל בקורס קציני השריון. בתפקידו האחרון היה מ"פ מבצעי של פלוגת טנקים והיה מסור מאוד לחייליו. בליל שישי בשבוע שעבר התראיין לערוץ 2 ערב הכניסה לאחת הגיחות לדרום לבנון. יומיים לאחר מכן התפרסמה כתבה עליו ועל חייליו בעיתון "הארץ".
"הוא התקשר לברר מה הופיע בכתבה שאותה לא הספיק לראות", סיפרה אחותו רויטל. "היה חשוב לו שהחיילים יצאו טוב בכתבה. בכתבה סופר על אווירה נלהבת שהייתה בטנק של שי...". שלושת האחיינים הקטנים של שי - ראם, בן ושקד, היו אהבתו הגדולה של שי שהקפיד להשתעשע איתם בכל חופשה שקיבל. אמש הם החזיקו בתמונתו מסרבים לעכל את הבשורה המרה.
שי, בן הזקונים במשפחתו, הותיר אחריו הורים, אלה ושמעון. ושלושה אחים, מיכאל בן 36, רויטל, בת 33 וגיא בן 28.
חזר מגימלים כדי להילחם לצד חבריו
"תומר היה בגימלים, וכששמע שחיילים מהיחידה שלו נפגעו הוא חזר להילחם יחד אתים", כך סיפר נשיב עאמר, בן דודו של רב-טוראי תומר עאמר, חייל סיירת אגוז שנהרג בלבנון. בן הדוד הוסיף כי תומר, תושב הכפר הדרוזי ג'וליס שבגליל המערבי היה בחור יפה תואר, פעלתן מאין כמותו, חזק ואמיץ. "הוא היה מוכר בכפר כמי שאהב לדהור על סוסים".
אביו של תומר, פנסיונר של משרד החקלאות, כבר בנה לו בית בסמוך לביתו, אך סאמר לא יחנוך אותו לעולם. הוא הניח הורים, ושלושה אחים, אחד מהם רב סרן בהנדסה קרבית. אח נוסף סטודנט לתואר שני באוניברסיטת חיפה. תומר הוא החלל ה-30 בכפר הדרוזי המונה 5,000 תושבים.
נהרג ביום ההולדת של אביו
"לא ידעתי שאני הולך לקבל מתנת יום הולדת כזאת". כך אמר היום (שבת) בכאב רוני, אביו של חייל צה"ל, סמל יניב טמרסון (20) מציפורי, שנהרג בקרבות בדרום לבנון.
אתמול, עוד לפני שנכנס ללבנון, התקשר יניב לאביו כדי לאחל לו מזל טוב ליום הולדתו ה-47 שחל היום. "כל יום דיברנו,
אבל אתמול לאחר השיחה הייתה לי תחושה לא טובה. יניב סיפר לי שהם נכנסים ללבנון, אמרתי לו 'שמור על עצמך, תחזור בשלום', אבל זה לא קרה", סיפר האב.
יניב נולד ביישוב ציפורי שליד נצרת, לאחר שסיים לימודיו בבית הספר התיכון בנהלל, התגייס ליחידה לא קרבית לאחר שעבר ניתוח בגב. בתחילה שירת כמדריך בחיל החימוש, אך במהלך השחרור מאמצין להעלות את הפרופיל הצליחו והוא עבר לשרת בשיריון.
לבית המשפחה הגיעו חיילות ששירתו עמו בחיל החימוש. אחת מהן סיפרה: "הוא היה גיבור. את השירות הצבאי התחיל כמדריך וכל הזמן התעצבן למה הוא לא קרבי. הוא עשה הכל כדי לעבור לקרבי, כשהצליח הוא היה האדם הכי מאושר. יניב רצה להילחם בלבנון. אתמול כאשר דיברנו בטלפון הוא אמר לי שהוא הגשים חלום והנה הוא נלחם בלבנון".
אתמול עוד שהה יניב בחופשה קצרה. הוא וחבריו הגיעו לבית החולים רמב"ם בחיפה על-מנת לבקר את מפקד הפלוגה שלהם שנפצע בלבנון. בסיום הביקור נסע יניב לבקר את אמו, העובדת בבית אבות בקריית טבעון, ולאחר מכן חזר לבסיסו. אחיו של יניב, אברהם, סיפר שמאז תחילת הלחימה הספיק אחיו הקטן להיכנס מספר פעמים ללבנון ולצאת. "הוא אהב לצחוק ולכייף, הלך למועדונים. היו לו הרבה חברים מכל פינה בעולם".
יניב, בן הזקונים במשפחתו, השאיר אחריו הורים, איזבל ורוני, ושני אחים ברוך בן 24 ואברהם בן 23.
"להלוויה שלי יגיעו הרבה בחורות יפות"
בעוד כשלושה חודשים היה אמור סמל איתי שטינברגר להשתחרר משירותו בצה"ל. לאחר השחרור הוא תיכנן לצאת לטיול ארוך בהודו. "שם אני אלך חצי שנה בלי נעליים", אמר לאחיו הצעיר, יהונתן.
איתי, שהתגורר במושב כרמי יוסף שבשפלה, החל את שירותו הצבאי בקורס טייס ממנו נשר בשלביו הסופיים. לאחר מכן הוא עבר לשרת בפלס"ר 401 בחטיבת השריון. איתי, סיפר האח יהונתן, היה המוקד של החברה. "תמיד הבית היה עם אנשים. הוא משך את כל החבר'ה. אירגן מסיבות ואירועים. סטייליסט ברמה".
ככזה שאהב את החיים, איתי לא חשש להגיד בשבוע שעבר למפקדו "להלוויה שלי יגיעו הרבה בחורות יפות". כששאלו אותו חבריו בבית מה חסר לו, ענה בציניות "ויסקי וסיגריות".
יהונתן, חייל קרבי בצנחנים, הוזעק מאימון מיוחד שהוא עורך יחד עם הגדוד שלו. "הוא היה בחור חי. שפיץ כזה. אחד שאי אפשר לשכוח כשפוגשים אותו".
איתי, שהיה לאחרונה בביתו ביום רביעי, למד בתיכון האזורי הרצוג במגמת קולנוע וכימיה, ואף עשה סרט מצויר על אנשים שזכה בפרסים. אחת האהבות הגדולות שלו הייתה לנגן על גיטרה. חלום אחר היה לפתוח פאב יחד עם חברו הטוב רפי שווילי. "זה משהו שתכננו הרבה זמן, אבל עכשיו זה כבר לא יצא לפועל", סיפר שווילי. איתי שטיינברגר ז"ל הותיר אחריו זוג הורים, אריק ופרידה, אחות גדולה ושני אחים קטנים.
ביקש מאמו שתקנה משחק מחשב מלחמתי
"הבקשה האחרונה של יער הייתה שאקנה לו משחק מחשב מלחמתי. 'כשאני אחזור הביתה, יהיה לי משהו לשחק בו', הוא אמר לי בשיחה האחרונה בינינו בעת שהיה בלבנון". כך סיפרה עירא בן גיאת, אמו של לוחם הנח"ל, רב-טוראי יער בן גיאת, מקיבוץ נחשולים שנהרג בלבנון.
יער (19) היה הבן הבכור של עירא ויוסי. האם סיפרה על בנה שהיה ילד חכם ומחונן. "בכתה ד' הוא נשלח למבחן מחוננים, הוא חזר אחרי הצהריים ואמר לי - אמא, היה מבחן למחוננים, יצאתי חינני".
יער אהב מאוד כדורסל ומחשבים ותמיד היה מוקף בחברים. "הוא הצטלם לכתבה של איתי אנגל בערוץ 2, הוא אמר לי להסתכל בפרומו. פתאום קלטתי שהוא בתוך הקרבות. אמרתי לו- מה, אתה ירית במישהו?. הוא השיב לי שהוא רק שבר חלון. נרגעתי. הוא כל הזמן הרגיע אותי מאז. מה שלא מרגיע אותך, הורג אותך.
"דיברתי איתו. שאלתי אותו אם כולם שלמים אצלם. הוא ענה לי שכן, רק חבר נקע את הרגל. כל המצב הזה התחיל להבהיל אותי, ברגע שקלטתי שהוא ממש בתוך הקרבות. התחלתי לדבר אליו כמו שדיברתי איתו שהיה בן שנתיים. אמרתי לו, אתה באימה הזו?", סיפרה האם, מורה לאומנות בבית הספר המשותף חוף הכרמל שבמעגן מיכאל.
בית הספר בו מלמדת האם איבד בלחימה בלבנון שלושה מבוגריו - הטייס תם פרקש מקיסריה, נאור קאלו ממעגן מיכאל ואתמול את יער בן גיאת מקיבוץ נחשולים. "זה הפך לפנימייה צבאית", אמר אתמול אחד מחברי קיבוץ נחשולים. יער התגייס לפני כשנה. אחותו נוף (16) סיפרה כי אהב מאוד את הצבא, את האקשן, היה לו טוב במסגרת הזו והוא לא חשש להילחם, להפך. "יער שלי. תכתוב שהיו לו את הגבות הכי יפות בעולם", אמרה האם בכאב רב.
סבתו רצתה שיהיה רופא
"אני תמיד רציתי חתן בדיוק כמוהו - שיהיה מצחיק, יפה, חכם ומבריק". כך סיפרה ל-ynet רומי, אחותו של לוחם הנח"ל, סמל-ראשון צחי קריפס, שנהרג בדרום לבנון.
צחי, שהתגורר בקיבוץ המעפיל, התגייס בחודש נובמבר 2004 לצה"ל ושירת כלוחם. האחות רומי תיארה את אחיה הצעיר כאדם המושלם. "הוא היה האדם הכי טוב שהכרתי. איזה גבר הוא היה. צחי היה תותח, חייל למופת שעזר לכולם תמיד".
אחותו שרי סיפרה שביום רביעי אחיה התקשר בפעם האחרונה הביתה וסיפר להם שהוא נמצא במנוחה ובדיוק המשנה לראש הממשלה, שמעון פרס, הגיע לבקר אותם. "הוא היה אדם חזק ששידר את זה. הוא היה מאוד מצחיק וחקיין מוצלח. סבתא תמיד בנתה על זה שהוא יהיה רופא ובצבא הוא שירת גם כחובש".
אלירן, חברו הטוב סיפר שכל הבנות היו מאוהבות בו וכעת הוא לא יודע מה יעשו בקיבוץ במסיבת פורים, מפני שלא יהיה מי שיצחיק אותם. בני המשפחה והחברים סיפרו שתמיד הייתה דאגה מאחר וצחי שירת ביחידה קרבית.
צחי הותיר אחריו זוג הורים, ג'יי ורות, ושתי אחיות גדולות - רומי ושרי.
היה מורעל כמו בסדיר
רב סמל אהרון יחזקאל, בן 32 מכפר ידידיה, נהרג ביום שישי בחילופי אש בכפר רשף שבגזרה המרכזית בדרום לבנון, בעודו בשירות מילואים. חבריו סיפרו ש"הוא ההתגלמות של הביטוי - מלח הארץ".
אורי, חברו של אהרון מאז השירות הצבאי, סיפר כי התקופה האחרונה הייתה תקופת פריחה בחייו של יחזקאל, לאחר משבר בחייו האישיים שחווה לפני כשנה. "בחודשים האחרונים הוא יצא ממנו, עם כוח הרצון שלו ואהבת החיים שלו. היתה לו אהבה חדשה והוא פשוט פרח. זו היתה תקופה מאוד משמעותית בחיים שלו".
אהרון קיבל את צו החירום שזימן אותו למילואים שבוע לאחר שחזר מחופשה בחו"ל. "הוא חזר במצב רוח מעולה ולאחר שבוע יצא למילואים יחד עם חבר שלו ליחידה. הוא היה מורעל כמו בימים של הסדיר".
אורי מספר כי אהרון כלל לא היה אמור להשתתף בלחימה בלבנון אך התעקש לעשות זאת. "כל שנה הוא היה במילואים. בפעם הקודמת שנקרא למילואים, הציבו אותו בתפקיד רס"פ. הפעם הוא הודיע למ"פ שכשנכנסים ללבנון הוא ירצה להיות לוחם. אמרתי לו - 'איזה טעות אתה עושה, למה להיות לוחם?' אבל הוא התעקש. זה נשמע כמו עלילות גבורה שתמיד מספרים, אבל לפני יומיים זו בדיוק היתה השיחה שלנו. הוא סיפר לי שהוא סחב איזה 50 קילו על הגוף".
"בשבילי, כשאומרים 'מלח הארץ', לגבי אהרון הביטוי קורם עור וגידים: מושבניק, גבוה, חזק, שזוף, תמיד מחיייך, שומר על מצב רוח טוב", סיפר אורי. יחזקאל אהרון הותיר אחריו זוג הורים ושתי אחיות. אחיה של אימו נהרג במלחמת יום הכיפורים וכעת היא מתמודדת בפעם השנייה עם הנורא מכל.
"איך אפשר לעכל שעכשיו הוא איננו?"
במושב בית הלל שבגליל העליון התקשו לעכל את הבשורה הקשה כי סמל דן ברויר בן ה-19, אינו עוד בחיים. דן, בנם של יהורם וליאורה, נהרג במתקפת טילי הנ"ט שירו מחבלי חיזבאללה לעבר טנקים של צה"ל.
חברו הטוב של דן, אור בקרמן, סיפר: "היינו שלושה חברים דן, סוף ואני. גדלנו ביחד, את כל הילדות שלנו בילינו יחד בנחלים בגליל העליון. דן היה תלמיד מצטיין. רק לפני חודש הוא היה בבית, הוא היה מפקד טנק למופת, אהב מאוד את החיים ולא חשש מכלום, מעולם לא דיבר על המוות. איך אפשר לעכל עכשיו שהוא איננו?".
בשעה שהקרובים והחברים הגיעו לנחם את ההורים השכולים המשיכו מטחי הרקטות לנחות בעוז באזור, והמנחמים נאלצו לתפוס מחסה במקלטים הסמוכים.
"אני גאה בבני שהמשיך את דרכי"
אביו של סמ"ר עדו גרבובסקי (20), שנהרג מפגיעת טיל נ"ט, פיקד במלחמת לבנון הראשונה על אותה הפלוגה בה שירת בנו שנפל. "אני גאה בבני על כך שהלך לשרת בשריון", אמר בעיניים דומעות, "שמחתי שהוא רוצה להמשיך את דרכי".
דיבר עם בנו בפעם האחרונה ביום שישי האחרון. "הוא התקשר באמצע ארוחת הערב ואמר שכולם מוכנים לצאת לפעולה. הוא סיפר שלא יהיה איתנו בקשר כמה ימים", אמר. עדו גדל בראש העין, ולמד בתיכון "בגין בעיר". אביו סיפר עליו כי אהב לגלוש וכי התכוון ללכת בזמן הקרוב להופעה של זיגי מרלי. "בסוף, בגלל המלחמה, הוא נתן את הכרטיסים להופעה לחברים שלו", סיפר אבי, "הוא אהב מאוד לבלות, אהב מאוד את החיים, ואהב מאוד את הארץ. טיילנו ביחד בהרבה מקומות בישראל", הוסיף בכאב.
בניה ניצל מהמחבל הפלסטיני, אבל לא ממחבלי חיזבאללה
חייו של סרן בניה ריין (27) מקרני שומרון, ניצלו פעם אחת לאחר ששרד פיגוע ירי כשהיה בדרכו לביתו, אבל מה שלא הצליחו לעשות המחבלים הפלסטינים, עשו טילי הנ"ט של מחבלי חיזבאללה. בניה היה מ"פ בשיריון, ונהרג כאשר טיל נ"ט פגע בטנק עליו פיקד. "כשהוא התגייס בכיתי, כי ידעתי שהוא ייתן את הכל", אמרה אימו, חגית, בדמעות.
לפני חמש שנים, נסע בנייה עם ארבעת אחיו במכוניתם מכיוון אלפי מנשה לביתם שבקרני שומרון, כשמחבל פלסטיני פתח לעברם באש. אחיו הבכור, הראל, נפצע מפגיעת כדור ברגלו, אך בניה ניצל בנס. שלשום, הצליחו מחבלי חיזבאללה לפגוע בו ובאנשי צוותו, והוא נהרג.
קרובת משפחה סיפרה כי אמו של בניה חששה לחייו של בנה הנלחם בלבנון, והתפללה לשלומו עם פרוץ המלחמה. כשנודע לה כי בנה נהרג היא אמרה כי "השם נתן, והשם לקח. אלוהים נתן לי את ילדיי במתנה, ובניה ידע שהוא יוצא למלחמת מצווה".
לאחר מותו, סיפרה האם כי כשליוותה את בניה לבקו"ם ביום גיוסו, היא החלה לבכות. כששאל אותה מדוע היא בוכה ענתה לו: "אני יודעת שאתה תיתן את הכל, ולפעמים הכל זה הכל". בניה הותיר אחריו הורים: חגית ושמעון, ושבעה אחים ואחיות: הראל, נוריה, מורשה, אלישיב, בת אל, אלישמע ודובי.
"הרן ביקש מצלמה כי הרגיש שמשהו לא בסדר"
בשעה שהגיעה הבשורה המרה על מותו של סמל הרן לב (20) להוריו, ורד וגבי, נחת מטח קטיושות כבד על קיבוץ מעיין ברוך בו הם מתגוררים. ההורים ההמומים נאלצו לעכל את הבשורה על מות בנם כשהם יושבים בחדר הביטחון.
"תמיד הייתי גאה בהרן. הוא פרח בשיריון והיה אחד שתמיד דאג לחברים. היה לו שירות נהדר", ספד לו אתמול אביו, גבי. אימו סיפרה כי כאשר שב הרן הבייתה לחופשה מהלחימה, הביא עימו את שקיות הכביסה של חבריו בשטח. "היה לו מאוד חשוב שאדאג לחיילים בפלוגה. הוא רצה שלכולם יהיו בגדים נקיים להמשך הלחימה", אמרה בדמעות.
הרן היה הבן הבכור במשפחה בת שלושה ילדים. אביו סיפר כי בשהותו האחרונה בבית ביקש ממנו הרן מצלמה כדי לתעד אותו ואת חבריו: "כנראה שהייתה לו הרגשה רעה. הוא ביקש שאסדר לו מצלמה ואמר לי 'יש לנו הומור שחור בפלוגה. אנחנו רוצים לעשות עיגולים סביב תמונות של חברים ולנחש מי יחזור מהקרב. אתה יודע, אבא, זו לבנון. אתה נכנס ואתה לא יודע אם תצא'. כנראה שהוא הרגיש משהו, אבל לא רצה לספר לנו".
גבי ממשיך ומספר על בנו שנפל: "מה שהכי חשוב היה לו, זה לדאוג לחברים שלו. אני רק מקווה שעכשיו חיזבאללה יבין שעם צה"ל יותר לא מתעסקים. הוא תמיד אמר לנו 'תהיו אתם רגועים. אני בלבנון, אבל תזהרו מהקטיושות' הוא הזהיר אותנו להיות בחדרים ממוגנים ובסוף עם הדאגה הגדולה שלו למשפחה, לכביסות, לחברים הוא נפל כמו גיבור".
לפנייה לכתב/ת 
