והוא עלה למרכבה

בעקבות הסנונית הבנויה הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה, "משכנות שאננים‭,"‬ שמי שמימן אותה היה השר משה מונטפיורי, דליתי בחיוך גדול את השורות הבאות, שהן בנות 146 שנה.

כך סיפר יחיאל ברי"ל בעיתון "המגיד" בט"ז במרחשון תרכ"א: "השר הצדיק משה מאנטיפיארע רחש לבו דבר טוב; לבנות בתים לשבת עלי הכרם אשר קנה קרוב למול חומת ירושלים. הוא אמר לבנות ויבן. זה שנה החל ליסד את הבתים ועתה התכוננו לשבת. שמונה עשר בתים נבנו שמה. לכל בית - בית תבשיל. באחד הבתים מקוה מים לטבילה, שתי בורות לשתיה, על ידי פאמפע יעלו המים. החצר והבתי כסאות אחורי הבתים‭."‬ קראתי ונהניתי. ויותר נהניתי מן הסיפא של הקטע: "הבתים האלה נבנו מכספי תרומת המנוח יהודא טורא נוחו עדן‭."‬ אכן נדיב היה מונטפיורי. 

וזאת לזכור: יהודי הרובע שבתוך החומות לא העלו על דעתם להתגורר מחוץ להן, במקום ששוכנים בו שדים מן המדבר, כדברי הרב סלאנט ליואל משה סלומון. מונטפיורי הנדיב ניסה לפתות את היהודים להתגורר בשכונת בית האבן הנאה שבנה ואף הבטיח לשלם למסכימים שכר טרחת מגוריהם מדי חודש, ובלבד שיתגוררו. הסכימו מי שהסכימו ואכן גרו במקום, אלא רק בשעות האור. עם רדת הערב ובטרם ננעל שער יפו, מיהרו לחזור אל מחסה החומות המיטיב כדי להתכונן, הרחק ממקום מושב השדים מן המדבר, לבוקר המחרת, בו יקומו לעבודת היומיום, כלומר לגור ב"משכנות שאננים" ביום.

השר הצדיק והנדיב אף טרח ובנה לשכונתו טחנת קמח, וכמסופר ב"המגיד‭,"‬ שנה קודם לכתבתו של ברי"ל: "השר משה מאנטיפיארע יסד מכספו ריחיים הסובבים ברוח בעיר ירושלם לטובת אחיו עניי העברים לרגלי הר ציון‭...‬ תחת אשר עד כה הוכרחו דלת העם לטחון את דגנם בריחיים של יד‭...‬ בעמל רב צלחה בידי האומנים להביא את הבניין הגדול הזה עד שער יפו. כל חלק ממנו לבדו משכוהו ארבעים אנשים ליבשה מהאניה וארבעה ירחים חלפו טרם הובא הבנין לירושלים, ולאחרונה צלחה בידיהם להעמיד הבנין על מכונו בלי אסון ופגע‭."‬

אלא שהדיווח באותו ז׳ בשבט תרי"ט ממשיך, ומסתבר שלא היה פשוט לפעול מפעלות כאלה בירושלים, ושמכשפים אינם המצאה של בחירות מודרניות בהן מטילים רבנים זקנים קללות מאגיות באמצעות הטלוויזיה. וכה מסופר בהמשך הכתבה:

"הבנין נבנה לתלפיות בכל ההמצאות ותחבולות החדשות. כנפי הריחיים מסבבים בעז ארבע אבנים גדולות מאוד. בכל ימי בניינו הביטו עליו בעלי הריחיים האחרים בעין קנאה ומשטמה וגם שכרו איש אחד ללכת אל המקום ולקלל את הבנין במארות נמרצות למען לא יצלח‭."‬

היום, ממרחק הדורות הגדול הזה, קשה לדעת אם המארות צלחו אם לאו. בפרוטוקול ההיסטורי היבש נמסר שאבני הריחיים הכבדות היו זקוקות לרוחות האביב הסוערות של מישורי צפון אירופה כדי לסוב על צירן ולטחון. ומשהתברר שהבניין אומנם לא נהרס כתקוות המקנאים, אך הריחיים לא סובבות ברוח הקיץ הקלילה של ארץ ישראל, טרחו והחליפו את אבני הריחיים בקלות יותר, ואז הסתבר שהריחיים הקלות לא יכלו לקשיותם של גרגרי התבואה הקשוחים, היבשים והצמוקים של ארץ התלאובות הזו‭...‬

יותר משלושה שבועות חלפו מאז ירד השר בחוף ועד שהגיע לירושלים. צירי מרכבתו אשר פרק מן האונייה רוסקו בדרכי החתחתים של הארץ, והוא נטש אותה ככלי אין חפץ ביפו. בערך 100 שנים חלפו עד שמצאוה זרוקה וחבולה ואז שיפצו אותה כדי להביאה ל"משכנות שאננים‭,"‬ להציגה כחפץ מוזיאוני. ואכן, הפעם הראשונה, וכנראה היחידה, שמרכבתו של מונטפיורי נסעה, הייתה בסרט עתיק היומין "אני ירושלמי‭,"‬ בכיכובו של יהורם גאון. גורלה של הכרכרה לא שפר עליה גם בסוף המאה ה־‭.20‬ היא נשרפה במקום הצגתה, שאליו ממילא לא הצליחה להגיע בדרך הקצרה והנכונה.

עם מרכבתו או בלעדיה, אנשי ירושלים יצאו מגדרם בבוא מונטפיורי. ב"חבצלת" מכ"ז בתמוז תרל"ה כתוב: "היום הראשון לשבוע זה, יום שמחה וגיל היה לנו, קול תשואות שמחה ומצהלות ששון נשמעו בחוצות ירושלם, קול אנשים רבים לבושים בבגדי מועד משתקשקים ברחובותיה, קול ילדי ישורון שרים שירי כבוד ותהילה - ביום הזה הופיע נשיא אלוהים, השר הצדיק סיר משה מאנטיפיארע בקרב העיר...‭"

בעודי תוהה לפשר השמחה הרבה, פישפשתי בכתובים ומצאתי כי הסיבה המופלאה לעליצותם של בני ירושלים נוכח זיו פניו האלוהי של השריף של לונדון ומידלסכס, השריף של קנט וברון של הוד מלכותה וקיסרית הודו המלכה ויקטוריה, הייתה כפי הנראה ארצית הרבה יותר מן האהבה שהרעיפו עליו.

"הצפירה" מי"ד באלול תרמ"ה כותב: "ירושלם כ"ו מנחם אב, שבוע העבר הודיע הטעלעגראף בשפת עבר ממות השר הצדיק מאנטיפיארע וירבו העם לבכות בכי גדול, כי פונטין למאות אשר נשלחו על ידו הגיעו מהשר ירושלימה שנה בשנה, ועתה שבתה המדהבה. ינחם השם עמו ומחה דמעה מכל פנים‭."‬ כמה פשוט.

איפה זה

• בתחום שכונת ימין משה, מול גן הפעמון, לא רחוק מהכנסייה הסקוטית, מטרים ספורים ממלון הר ציון - כולם בירושלים.
• מי שמגיע מחוץ לעיר, יעשה טובה לעצמו אם ישאיר את רכבו בשעריה ויגיע אל המרכבה באוטובוס, או ברגל.