"אורי, היית לי מישהו לרוץ איתו"

אורי יקירי,

בעשרים לשלוש בלילה, בין שבת לראשון, צלצלו בדלת שלנו. באינטרקום. אמרו שזה מקצין העיר. כבר שלושה ימים שכמעט כל מחשבה מתחילה ב"לא". לא יבוא, לא נדבר, לא נצחק. לא יהיה עוד הנער הזה עם המבט האירוני ועם חוש ההומור המשגע. לא יהיה האיש הצעיר עם התבונה העמוקה בהרבה משנותיו. לא יהיה החיוך החם והתיאבון הבריא. לא יתקיים הצירוף הנדיר של הנחישות והעדינות, לא יהיו השכל הישר שלו וחוכמת לבו. לא תהיה עוד הרכות האין סופית של אורי, ולא השקט שבו הוא מייצב כל סופה. ולא נראה עוד ביחד את משפחת סימפסון ואת סיינפלד ולא נשמע איתך את ג'וני קש, ולא נרגיש את החיבוק החזק שלך ולא נראה אותך הולך ומדבר עם יונתן (האח - מ.י) בתנועות ידיים נלהבות ולא נראה אותך מחבק את רותי (האחות - מ.י) אהובת ליבך.

אורי אהובי, כל חייך הקצרים למדנו ממך כולנו. מהכוח ומהנחישות שלך ללכת בדרכך שלך. ללכת בה גם אם אין כל סיכוי שתצליח בה. עקבנו בהשתאות אחר המאבק שלך להתקבל לקורס מפקדי טנקים. איך לא ויתרת למפקדים שלך, כי ידעת שאתה יכול להיות מפקד טוב, ולא היית מוכן להסתפק בכך שתתרום פחות ממה שאתה מסוגל. וכשהצלחת, חשבתי, הנה אדם שיודע את יכולותיו באופן כל כך פשוט ומפוכח. שאין בו יומרה ואין בו יוהרה. שאינו מושפע ממה שאחרים אומרים עליו. שמקור כוחו בתוכו.

וכבר מילדות היית כזה. ילד שחי בהרמוניה עם עצמו ועם סובביו. ילד שיודע את מקומו, ויודע שהוא אהוב, ומכיר במגבלותיו ויודע את סגולותיו. ובאמת, מרגע שכופפת את הצבא כולו, ונעשית מפקד, היה ברור איזה מפקד ואדם אתה. ואנחנו שומעים היום מחבריך ומחייליך על המפקד והחבר, על זה שהיה קם לפני כולם כדי לארגן את הכל, והולך לישון רק אחרי שכולם נרדמו. ואתמול, בחצות, הסתכלתי על הבית שהיה די מבולגן אחרי מאות האנשים שביקרו אותנו וניחמו, ואמרתי, נו, כעת צריך את אורי, שיעזור לארגן.

היית השמאלן של הגדוד שלך, וכיבדו אותך, כי עמדת על דעותיך, בלי לוותר על אף אחת מהמשימות הצבאיות שלך. כשיצאת ללבנון, אמא אמרה שהדבר שהיא הכי פוחדת ממנו זה 'תסמונת אליפלט' שלך. פחדנו מאוד שכמו אליפלט שבשיר, אם יצטרכו לרוץ להציל פצוע, אתה תרוץ ישר מול האש, ואתה תהיה הראשון שיתנדב להביא מלאי תחמושת שאזל כבר מזמן. ושכפי שהיית כל חייך, בבית ובבית הספר ובשירות הצבאי שלך, וכפי שתמיד התנדבת לוותר על יציאה לחופשה, כי החייל האחר צריך את החופשה יותר ממך או מפני שהבית של ההוא במצב קשה יותר, כך בדיוק תפעל גם שם, בלבנון, אל מול הלחימה הקשה.

היית לי בן וגם חבר. וככה היית גם לאמא. נפשנו קשורה בנפשך. היית אדם שלם עם עצמו, אדם שטוב להיות איתו. אני אפילו לא מסוגל לומר בקול עד כמה היית לי מישהו לרוץ איתו. בכל חופשה שלך היית אומר: "אבא, בוא נדבר" והיינו הולכים ביחד, בדרך כלל למסעדה, ויושבים ומדברים. סיפרת לי כל כך הרבה, אורי, והרגשתי גאווה על זה שזכיתי להיות איש סודך. על זה שאיש כמוך בחר בי.

הארת את חיינו אורי. אמא ואני גידלנו אותך באהבה. היה פשוט כל כך לאהוב אותך מכל הלב, ואני יודע שהיה לך טוב. שחייך הקצרים היו טובים. אני מקווה שהייתי אבא ראוי לילד כמוך. אבל אני יודע שלהיות ילד של מיכל פירושו לגדול בתוך נדיבות וחסד ואהבה אין סופיים, ואתה קיבלת את כל אלה בשפע רב, וידעת להעריך וידעת להודות ושום דבר שקיבלת לא היה לך מובן מאליו.

אני לא אומר כרגע דבר על המלחמה שבה נהרגת. אנחנו, המשפחה שלנו, כבר הפסדנו במלחמה הזאת. מדינת ישראל תעשה כעת את חשבון נפשה. אנחנו נתכנס בתוך כאבנו, מוקפים בחברינו הטובים, עטופים באהבה עצומה שאנו חשים היום מכל כך הרבה אנשים, שאת רובם איננו מכירים, ואני מודה להם על תמיכתם שאין לה גבול. הלוואי שאת האהבה והסולידריות האלה נדע לתת אלה לאלה גם בזמנים אחרים. זה אולי המשאב הלאומי הייחודי ביותר שלנו. זה אוצר הטבע האנושי הגדול שלנו. הלוואי ונדע להיות קצת יותר עדינים זה אל זה. הלוואי ונצליח לחלץ את עצמנו מן האלימות והאיבה שחלחלו כל כך עמוק אל כל מערכי חיינו. הלוואי שנדע להתעשת ולהציל את עצמנו כעת, ברגע האחרון ממש, כי זמנים קשים מאוד עוד מחכים לנו.

אורי היה ילד ישראלי מאוד, אפילו שמו ישראלי ועברי כל כך. הוא היה תמצית הישראליות כפי שהייתי רוצה לראות אותה. זו שכבר כמעט נשכחה. זו שלפעמים נחשבת כמעט לקוריוז. והוא היה אדם ערכי. המילה הזאת נשחקה מאוד וגם הייתה ללעג בשנים האחרונות, כי בעולמנו המטורף והאכזר והציני, זה לא "קול" להיות ערכי, או להיות הומניסט, או להיות רגיש באמת למצוקתו של האחר, גם אם האחר זה אויבך בשדה הקרב. אבל אני למדתי מאורי שאפשר וצריך גם וגם. שאנחנו אכן צריכים לעמוד על נפשנו. אבל לעמוד על נפשנו בשני המובנים: גם להתגונן, אבל גם להתעקש על נפשנו. להתעקש ולשמור עליה מפני הכוח והחשיבה הפשטנית, מפני ההשחתה שיש בציניות, מפני זיהום הלב והזלזול באדם שהם הקללה הגדולה באמת של מי שחי את כל חייו באזור אסון כמו שלנו.

לאורי היה פשוט האומץ להיות עצמו, תמיד, בכל מצב. ולמצוא את קולו המדויק בכל דבר שאמר ושעשה, זה מה שהגן עליו מפני הזיהום וההשחתה וצמצום הנפש.

בלילה שבין שבת לראשון, בעשרים לשלוש בלילה, צלצלו בדלת שלנו. באינטרקום אמרו שזה מקצין העיר, ואני הלכתי לפתוח, וחשבתי לעצמי - זהו, החיים נגמרו. אבל כעבור חמש שעות, כשמיכל ואני נכנסנו לחדר של רותי והערנו אותה כדי לומר לה את הבשורה הקשה, רותי, אחרי הבכי הראשון, אמרה: "אבל אנחנו נחיה, נכון? אנחנו נחיה ונטייל כמו קודם ואני רוצה להמשיך לשיר במקהלה ושנמשיך לצחוק כמו תמיד ואני רוצה ללמוד לנגן בגיטרה". וחיבקנו אותה ואמרנו שנחיה.

את הכוח שלנו ניקח מאורי, היו בו עוצמות שיספיקו לנו להרבה שנים. הייתה בו קרינה כה עזה של חיים, של חיוניות ושל חום ואהבה, והאור שלה ימשיך ויזרח עלינו, גם אם הכוכב שהפיק אותה כבה. אהוב שלנו, הייתה לנו זכות גדולה לחיות איתך. תודה על כל רגע שהיית שלנו.

אבא ואמא, יונתן ורותי.