איפה המורה התורן?

כשהיה בן שמונה, יצא התלמיד חן מליכוב יחד עם חבריו להפסקה בין שיעור לשיעור. בעודם משתובבים בחצר בית הספר, התקרבו אל מליכוב ילדים אחרים ודחפו אותו אל עבר דלת ברזל כבדה. מליכוב נחבל באפו ונגרם לו שבר בעצמות האף, עם סטייה של מחיצת האף.

ניסיונות לשחזור עצמות האף לא צלחו, ומליכוב נותר עם נכות צמיתה בשיעור 10%. הוא הגיש תביעה לבית משפט השלום בעכו נגד משרד החינוך, כמי שאחראי על בית הספר וצוותו ועל שלומם של תלמידי בית הספר במהלך שהותם בבית הספר לצרכי לימוד.

התביעה הובאה בפני השופט ג'מיל נאסר. בעדותו סיפר מליכוב, כי בזמן ההפסקה לא התייצב מורה תורן ולא השגיח על התלמידים. אילו היה מורה תורן בשטח ההפסקה, כל האירוע לא היה בא לעולם, טען מליכוב. משרד החינוך טען, כי כבכל הפסקה, גם במועד האירוע היה במקום מורה תורן.

"אילו היתה ראיה כלשהי שתתמוך בטענת משרד החינוך כי היה במקום מורה תורן, בוודאי היתה מובאת בפני", קבע השופט. "לא הובאה כל ראיה כזו, והמסקנה המתבקשת היא כי לא היה מורה תורן".

לפיכך, קיבל השופט נאסר את עדותו של מליכוב לקרות האירוע ופסק, כי האחריות לנזקיו של מליכוב מוטלת במלואה על משרד החינוך.

על פי הפסיקה, מזכיר השופט, מנהל בית הספר וכל צוות המורים נושאים בחובת זהירות כלפי התלמידים בזמן שהותם בהפסקה על מנת למנוע אפשרות כי ייפגעו בדרך כלשהי, לרבות על ידי דחיפות מתלמידים אחרים.

כעת פנה בית המשפט לדון בנזקיו של מליכוב. לצורך קביעת סכום הפיצויים הביא השופט נאסר בחשבון את העובדות, כי כתוצאה מהתאונה סבל מליכוב משבר במחיצת האף ושלושה ניסיונות לשחזור עצמות האף ויישורן עלו בתוהו. כן הובאו בחשבון חוות הדעת הרפואיות בהן ציינו המומחים, כי קיימת אפשרות לביצוע ניתוח לתיקון המצב, שאפשרות ההצלחה בו הינה סבירה. יחד עם זאת, מליכוב טרם החליט אם לעבור את הניתוח.

בסופו של יום, פסק בית המשפט למליכוב פיצוי כולל בסך 72,500 שקל, כמחציתו בגין כאב וסבל. בית המשפט חייב עוד את משרד החינוך בתשלום אגרת בית המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ.