קיצור תולדות הריקבון
יח"צנים ופרסומאים החליפו את המנהיגים, תיקון הצבא הושאר בידי הצבא עצמו. ושוב לא ידענו, ושוב בריחה מאחריות, ושוב הפגנות סרק. האם הפעם נשכיל להפיק את הלקח האמיתי?
לא צריך לחכות לסוף הסרט כדי לדעת, שבסרט הזה כבר היינו. החברה הישראלית, שוב שאננה ובטוחה, ידעה על הטילים שמקבל חיזבאללה, על הביצורים והמוצבים שבנה על קו הגבול. כמו אז, ב-73', היו ציפיות לסיום מהיר של המלחמה, הפעם - בהתקפת מחץ של חיל-האוויר, אולם הציפיות נכזבו. וכמו אז, ניסה צה"ל ברגע האחרון לתקן את הנזק. גם התוצאות של הסיבוב הנוכחי מזכירות את הסרט הקודם. הישגי חיזבאללה בפתיחת המלחמה לא יישכחו ויהיו מקור עידוד ותקווה לכל אויבינו מסביב, כפי שהייתה מלחמת יום הכיפורים. זאת ועוד: שליחת אלוף כנציג הרמטכ"ל לפיקוד, וטענת ראש הממשלה כי צה"ל לא הציג בפניו תוכניות מסוימות, מזכירות פרק בסרט הישן, שהתפתח אז למלחמות גנרלים ולבריחה סיטונאית של ההנהגה מאחריות. מכל הבחינות הללו, הסרט החדש הולך בעקבות קודמו, ונראה שאת עיקרי התסריט לא ניתן לשנות. נותר רק הפרק האחרון רב החשיבות, שבידינו להחליט אם לחזור עליו שוב, או להטות את ההיסטוריה לכיוון אחר.
באוקטובר 1973, עם סיום המלחמה, נתונה הייתה החברה הישראלית במשבר אמון עמוק. ההנהגה הואשמה בכך שלא צפתה את הסכנה, לא הזהירה את העם וברחה מאחריות, ופיקוד הצבא - בכך שלא התכונן כראוי מבחינת תוכניות וציוד. הייתה תחושה שטעינו ושגינו, שהמנהיגות נכשלה, ושצריך לערוך שינויים פוליטיים עמוקים ובדק בית בצה"ל. מנגד התייצב הממסד הפוליטי, שניסה להגן על עמדותיו ומעמדו בשתי דרכים: האחת - טענה שאמנם היו תקלות והיו אשמים, אך הלקחים הופקו והאשמים הודחו, ולמעשה היה זה הניצחון הגדול בתולדותינו ואפשר לחזור לעסקים כרגיל; האחרת - מאמץ להבטיח שפע ורווחה כלכליים, כדי להקהות את הזעם והמרירות שהולידה המלחמה.
אל מול התגייסות הממסד נתגלתה תנועת המחאה כעקרה ונבובה. הפגנה פוליטית, שאחריה חזרו המפגינים לביתם, ותנועה פוליטית, ד"ש, שנמוגה תוך שנתיים. בשנים שבאו התחדשה מדי פעם המחאה, אך הממסד הצליח תמיד להביסה בקלות. כך התגבש דפוס אופייני למערכת הפוליטית ולמנהיגות הישראלית: צריך להבטיח שפע ורווחה ולשדר תמיד ביטחון עצמי ואופטימיות. למרות חילופי השלטון והמנהיגים, נשאר דפוס זה יציב וקבוע גם כאשר ענני הסכנה התעבו וצריך היה לקרוא לעם למאמץ ולהקרבה, או להזהיר מפני הסכנה מצפון ולהתכונן לקראתה.
הייתה למלחמה ולמשבר האמון שהולידה תוצאה נוספת: בדור שחזר מן המלחמה ושאל "במה טעינו ובמה שגינו", קמו שתי תנועות מחאה - "גוש אמונים" ו"שלום עכשיו". שתי אלו הניחו את היסוד לקיטוב שפילג את החברה הישראלית למשך דור שלם. למרות הניגוד העמוק, היו לשני המחנות שני מכנים משותפים מובהקים. האחד - המערכת הפוליטית והמנהיגים לא נבחנו עוד לפי רמתם וכישוריהם, אלא לפי תרומתם לאידיאולוגיה. יכול המנהיג להיות מושחת או חדל אישים - העיקר שהוא נאמן לנו. השני - לשני המחנות היה אינטרס לטעון כי כוחו של צה"ל בלתי-מוגבל: לימין - כדי לשכנע שנוכל לשלוט לעד בשטחים, אם רק "יתנו לצה"ל לנצח", ולשמאל - כדי להוכיח כי צה"ל יוכל להגן על כל גבול אליו תיסוג מדינת ישראל.
במהלך הדור שחלף מאז קיבלה החברה הישראלית מספר אזהרות ביחס למצב מנהיגותה ורמת צבאה. שני ראשי ממשלה לא הוציאו אפילו קדנציה אחת, במלחמת לבנון חזרו ועלו הפגמים בצבא ובאינתיפאדה הראשונה שוב הופתענו. אולם כל אותות הסכנה נדחו על-ידי החברה השבעה והשאננה, הלוהטת בוויכוח האידיאולוגי בין שטחים לשלום. בסופו של דבר, אף שהמלחמה ההיא חשפה את נקודות התורפה המסוכנות - לא היה כל מאמץ אמיתי לשנות ולתקן.
מאז, תהליכי הירידה ברמת המנהיגות נמשכו. המערכת הפוליטית הלכה ואיבדה את אמון העם. במקום מנהיגים, החלו לשלוט במדינה יח"צנים ופרסומאים. תיקון הצבא הושאר בידי הצבא עצמו, וגם לשם חדרו ציפורני ההשחתה הפוליטית. כך הגענו כעבור 33 שנים למהדורה שנייה של המלחמה ההיא, ושוב את מחיר השגיאות משלם העורף. אלא שאז כשלו המנהיגים והמצביאים מול צבאות גדולים; הפעם, מול ארגון טרור קטן, הכישלון חמור שבעתיים.
הפגנות לא יספיקו
איננו אימפריה, אנו אומה קטנה הנלחמת על קיומה. כדי להתקיים בעולם עוין, אנו זקוקים למנהיגות חכמה ולצבא יעיל וחזק. לפני 33 שנה קיבלנו אזהרה צרובה בדם ואש. כיוון שזו הודחקה, הוכחשה, הודחקה והועלמה, קיבלנו אחת נוספת, אולי האחרונה. מול הכעס והמרירות שמעוררים מהלכי המלחמה, עומד הייאוש שנולד מניסיונות מחאה קודמים שנכשלו. על כן יזכרו הלוחמים ואנשי המילואים, כאשר יחזרו מן המלחמה הזאת, את אבותיהם שחזרו אז - וילמדו משגיאותיהם. הם חשבו שיחליפו את גולדה ודיין וכך יבריאו את המערכת הפוליטית, אך טעו. חשבו שמספיק להפגין הפגנות מרשימות - וגם בזה טעו - צריך מאמץ מתמיד וממושך לתקן שגיאות של דור. והעיקר - הם ביקרו אך לא הציעו תכנית, ולכן קל היה למכור להם מדי פעם תרופות אליל, כמו שינוי שיטת הבחירות. הם קנו והפוליטיקאים חייכו.
מדינת ישראל זקוקה לרפורמה פוליטית, חברתית ותרבותית עמוקה, אם רצונה להמשיך ולהתקיים. רפורמה זו צריכה להתבסס על מספר עקרונות שישלבו יחד חינוך, חברה ופוליטיקה. המבנה החברתי-פוליטי החדש צריך לחזק את כבודו העצמי של האזרח ואת תחושת הפוליטיקאי שהוא משרת הציבור ולא אדוניו. לשם כך צריך יהיה:
- להוציא מידי הפוליטיקאים את כוחם הכלכלי המשחית ולהעבירו לקהילות חופשיות של אזרחים;
- לטפח בחינוך מושגים של חובה, אחריות וסמכות, ולקבוע כללים ליישומם בחיים הפוליטיים;
- לקבוע מבנה פוליטי שיפריד בין מוסדות שעוסקים בניהול שוטף של המדינה, לבין כאלה שאחראים להתוויית מדיניות לטווח ארוך;
- לקבוע נורמות מחייבות של יושר והגינות בחיים הפוליטיים, מחמירים יותר מן החוק הפלילי;
- להגדיר מחדש את עצמאות התקשורת, לנתקה מתלות במיליונרים ופוליטיקאים ולחייבה לרמה גבוהה יותר של חכמה ורצינות.
אין אלה חלומות. אלה נושאים שעתידנו ועתיד ילדינו תלוי בתיקונם.
אין ספק, אדריכלי המלחמה הזאת צריכים ללכת, אך אל תטעו: אין במערכת הפוליטית מחליפים ראויים. לכן, תוך חצי שנה אחריה יש לקיים בחירות חדשות. אלה שהנהיגו ושגו וטעו והשחיתו והושחתו, מימין ומשמאל, צריכים לרדת מן הבמה. בבחירות הללו צריך להתייצב דור חדש, שיבוא מחוץ לזירה הפוליטית הקיימת ושתהיה לו תוכנית מגובשת וברורה.
ד"ר יעקב חסדאי, אלוף-משנה (מיל'), היסטוריון ומשפטן
לפנייה לכתב/ת 
