"כמו לנחשון לילדים האלה אין קול - חוץ מאיתנו"

כשהיה יוסי בן חמש שבו בני משפחת סמואל לישראל ורשמו אותו לבית-ספר ירושלמי לילדים חירשים. "עם הזמן אחת המורות פרצה את חומת התקשורת איתו", נזכר סמואל בהתרגשות. "בגיל שמונה יוסי פתאום הבין שחמישה סימני איות בכף ידו מייצגים שולחן. היא לימדה אותו 22 אותיות ומורה אחרת לימדה אותו במשך שנתיים לדבר עברית. פתאום הנשיא הרצוג ביקר אותו, כינו אותו הלן קלר של ישראל, ואילנה דיין אפילו הכינה עליו כתבה ששודרה בתוכנית עובדה". 

"לא מבדילים בין דתי לחילוני, יהודי ללא יהודי, עשיר ועני". קייטנת "שלוה" 

"שני הורים משוגעים לדבר שמכירים את השטח"

בני המשפחה היו מאושרים ומלכי, שלא שכחה את הנדר, החליטה לפעול. "ב-1988 היא פנתה אליי ואמרה 'הגיע זמן תשלום'. התחלנו לפעול להקמת "שלוה" במטרה לתת מענה לשעות הפנאי של ילדים מוגבלים, ובעיקר ילדים עם פיגור", אומר סמואל. "המדינה שולחת את הילדים לבתי-ספר מיוחדים ומממנת

 אותם, אבל כשהם חוזרים הביתה בשעות הצהריים המשפחה כולה מגויסת לטפל בהם. כדי להקל עליהם שנתיים לאחר-מכן התחלנו להפעיל תוכנית תרפיה, טיפולים וארוחת ערב לקבוצות ילדים".

במהלך 16 השנה שעברו מאז הקמת האגודה התרחבה הפעילות. כיום הזוג סמואל מארגן תוכניות לינה בנות שבוע לקבוצות ילדים, קייטנות קיץ ואת תוכנית "אימי ואני", התומכת באמהות לילדים חריגים. "אנחנו משרתים כ-450 'קליינטים' ישירות, בלי לקחת בחשבון את ההורים, האחים והאחיות שמקבלים זמן לעצמם כשהילד אצלנו", מעיד סמואל בסיפוק.

"כל הפעילות שלנו היא חינם אין כסף כי אנחנו לא רוצים להבדיל בין דתי לחילוני, יהודי ללא יהודי, ומי שיש לו כסף למי שאין לו כסף. זה פרויקט שממומן ברובו המכריע מתרומות, ואם לא היינו שני הורים משוגעים לדבר שמכירים את השטח, הוא לעולם לא היה יוצא לפועל".

"הלחץ הנפשי שפעל על ילדים עם פיגור גדול עוד יותר". קייטנת "שלוה"

"הדבר הכי חשוב היה להוציא אותם משם"

אילו החודש האחרון היה חודש של שגרה היו ילדי "שלוה" נופשים במחנה הקיץ המסורתי של הארגון. אבל החודש האחרון לא היה שגרתי, וכך מצאו עצמם אנשי האגודה נרתמים לשכך את מצוקותיהם של עשרות ילדים מיישובי הצפון ובני משפחותיהם. "השינוי המהותי הפריע להם מאוד", מסביר סמואל. "ילד עם מוגבלויות מתרגל למסגרת אחת ומאוד קשה לו להחליף מסגרות. אם לילדים רגילים קשה היה להיכנס למקלטים, הלחץ הנפשי שפעל על ילדים עם פיגור גדול עוד יותר. הדבר הכי חשוב היה להוציא אותם משם.

"לכן עם ראשית המלחמה פתחנו את שערינו לילדים דומים לשלנו ששהו עד אז בכל מיני בונקרים. קיבלנו פניות רבות ובקייטנה שלנו, שמתקיימת עכשיו, משתתפים עשרות ילדים מהצפון", הוא מוסיף. "מעבר לכך, בזמן שהילדים בקייטנה פתחנו את דלתנו למשפחות מהצפון, לחלקן ילדים עם פיגור וחלקן פנו אלינו עם בעיות מיוחדות. יש אצלנו למשל משפחה צעירה עם תינוקת בת חמישה שבועות שנולדה שבוע לפני הלחימה, שנאלצה לעבור בין חמישה מקומות עד שהגיעה לכאן".

- יש חוט מקשר בין המשפחות?

"לכולן יש צורך לדבר ולשתף, לחלוק את ההתמודדות הלא פשוטה בתקופה הזו. לצורך הזה נרתמה אישה נהדרת, אסתר וקסמן, שבנה נחשון נחטף באוקטובר 1994. היא ודאי מזדהה עם המצוקות ואנשים מזדהים איתה. למשפחות האלו, שבעצם הורחקו מהבית, יש צורך לשוחח עם מישהו - ואין אדם טוב ממנה לכך".  

"לדבר עם האימהות האלו זאת זכות גדולה". וקסמן ואורחת במרכז 

"משתדלת לתת שם את נפשי"

אסתר וקסמן, מתנדבת מסורה ואחת הפעילות המרכזיות באגודה, מכירה את מרכז "שלוה" היטב מיום הקמתו. בנה רפאל התחנך בו במשך 15 שנה, ולאחר מות בנה נחשון היא קשרה את גורלה בגורל המקום. "לבניין "שלוה" קוראים בית נחשון", מספרת וקסמן. "כשישבנו שבעה הגיע לכאן יהודי יקר מבלגיה, שראה את המקום שאז עוד שכן בקוטג' שאכלס מעט ילדים. הוא אמר שהגיע הזמן שיהיה מקום נאה ויאה לילדים האלה, ושהוא ייתן כסף להתחיל את הפרויקט בתנאי שהוא ייקרא בית נחשון.

"אני משתדלת לתת שם את נפשי", היא מוסיפה. "אכן קיימים מקומות רבים הקרויים על-שם נחשון, סניפים של תנועות נוער, בתי מדרש ועוד, אבל את בית נחשון הרגשנו שיש לתת ל"שלוה". כל הפרשה סביב נחשון, השם ייקום דמו, הדגישה מאוד את נושא האחדות והסולידריות בעם. אין מישהו שלא היה בסיפור הזה, פיזית או לא. זה סיפור שנגע ללב כולם. הוא התרחש לילה אחרי לילה בסלון של כולנו, כולם היו אימא ואבא ואח וחבר של נחשון".

- מנין נובע החיבור הזה?

"באותה תקופה היינו באחדות המופלאה הזאת, לא היה דתי או חילוני, ימין או שמאל, כולם דאגו לנפש אחת בישראל. ראינו מודל מאוד דומה ב"שלוה" שמשרתת את האוכלוסייה הכי חלשה בארץ. ילדים מוגבלים, ילדים עם צרכים מיוחדים, חבר'ה שלא יכולים לדבר עבור עצמם ולא יכולים לעשות לובינג בכנסת. לילדים האלה אין קול ולבן שלי כבר אין קול, לכן החלטתי להיות לו לקול כי הוא תמיד התנדב ותמיד עזר לחלשים".

אותה רוח מעוררת השתאות הובילה להזמנת ילדי הצפון להתארח במקום בתקופת הלחימה. "פשוט היה קריטי לספק להם מסגרת", וקסמן מתארת. "אני חושבת שהרבה בני אדם, גם לא עם אתגר שכלי או מוגבלות אוהבים שגרה, ועל אחת כמה וכמה הילדים האלה. הם לא מסוגלים להתמודד עם עולם שהתהפך פתאום. הם לא מסוגלים לתפקד מחוץ לשגרה מוגדרת שהיא חלק מהמהות שלהם, מהאישיות שלהם ובוודאי מהבריאות הנפשית שלהם.

"בפירוש ראינו שליחות גדולה להביא לכאן משפחות של ילדים עם צרכים מיוחדים", היא ממשיכה. "ישבתי אתמול עם משפחות, לא כולן עם ילדים עם צרכים מיוחדים, וקראתי מכתבים שהילדים כתבו. ילד מיוחד בן 14 כתב איך הוא שר ומשחק באופטימיות ב"שלוה". לדבר עם האימהות האלו זאת זכות גדולה, הן כל-כך אסירות תודה על הקליטה". 

"עכשיו הוא כל-כך מאושר שהוא לא רוצה שהמלחמה תיגמר". מכתב תודה  

"להושיט יד לאוכלוסיה כואבת היא המהות שלנו"

על הקושי בשינוי מספרת סימה יפרח, תושבת מעלות ואימו של שמוליק בן ה-19 שהשתלב בפעילויות המרכז. “שמוליק עיוור לחלוטין ועקב תקיפות שעבר הוא גם פגוע נפשית. המקלט במעלות מרוחק 100 מטר מהבית שלנו והיה מאוד קשה להגיע אליו עם ילד כזה", היא מספרת. "ביקשנו לעזוב את הצפון ומיקמו אותנו במלון שהפנה אותנו להתארח אצל אנשים יקרים, שנתנו לנו יחידת דיור ועזרו לנו מאוד, אבל לא מצאנו את עצמנו מבחינת שמוליק. זה ילד שצריך כל היום פעילות והוא פשוט שקע במיטה".

כשראתה שמצבו הנפשי של בנה הולך ומידרדר, ניסתה יפרח לאתר פתרונות תעסוקה עבורו. "התחלתי לשבת עם טלפונים ולחפש רעיונות", היא משחזרת. "פניתי להמון גורמים עד שהציעו לנו את "שלוה". יצרתי איתם קשר, הם שילבו את שמוליק בקייטנה ופתאום הילד חזר לעצמו. הוא מועסק, הוא פעיל ועכשיו הוא כל-כך מאושר שהוא לא רוצה שהמלחמה תיגמר".

"להושיט יד לאוכלוסיה כואבת, מדממת, חלשה, היא המהות שלנו", מסכמת וקסמן. "אנחנו עובדים קשה מאוד כדי שיממנו אותנו, ויש אנשים נפלאים בארץ ובעולם שמאפשרים לנו לעזור לאחרים. אני אוסיף, ביומרה מסוימת, שיש להם זכות להיות חלק ממפעל העזרה לחלשים. כל ילד, כמו נחשון, כמו רפאל וכמו ילדים אחרים, יכול היה להיוולד לכל משפחה. אני לא יודעת אם זה המשך דרכו של נחשון, אבל אני יודעת שהאהבה הגדולה שקיבלנו מכל העם היא שגרמה לי לתת".

• לאתר אגודת "שלוה" לחצו כאן