אני שלך ואת שלי, אבל מה עם התשוקה שלנו?
ניסיתי להבין למה אני לא מסתדר עם המודל הזוגי הקונבנציונלי, והגעתי למסקנה שיש לי בעיה עם הבלעדיות המינית. תארו לעצמכם שאתם נהנים מכל מיני מאכלים, ופתאום מחייבים אתכם לאכול רק תפוחי אדמה עד סוף חייכם
כמו רובנו, גם אני גדלתי בסביבה בה היתה הזוגיות הקונבנציונלית המודל הדומיננטי - למעשה, היחידי הלגיטימי - למשפחה. מודל שבו גבר ואשה הקשורים ביניהם בברית נישואים, פלוס ילדים. וכמובן, בקשר מסוג זה מחוייבים בני הזוג זה לזה בנאמנות מינית. ב"סביבה", אני מתכוון ליישוב בו גדלתי, אבל גם לכל מה שפגשתי מסביב: אצל חברים, קרובי משפחה, כמו גם בטלוויזיה, בקולנוע או בספרים. מבנים אחרים של יחסים לא ממש היו בסביבה, והנדירים שנראו פה ושם היו עילה לליחשושים ולמבטים עקומים. כמה שזה עשוי להישמע מוזר כיום, אפילו גירושים נחשבו אז לסטייה משמעותית מהנורמה (ובסך הכל מדובר בתקופה של לפני כ-30 שנה). בני הזוג שנפרדו, הם וילדיהם, הפכו ל"משפחה הרוסה". עד היום רשומים בזכרוני ילדי הגרושים שהכרתי בילדותי ככאלה הנושאים פגם כלשהו. באותם ימים רחוקים לא ידעתי שיש דבר כזה, משפחה חד הורית. אפילו נישואים שאינם דתיים סומנו כחריג מעורר חשד, שלא לדבר על זוגות לא נשואים - למרות שגדלתי בסביבה חילונית למהדרין. מדי פעם שמעתי את המושג "בוגד" או "בוגדת", וברור היה שמדובר במשהו נורא. זוגות חד-מיניים? לא היתה חיה כזאת. בגיל 24 נפעמתי כשגיליתי ששתי הבנות הגרות בדירה הסמוכה לשלי מתנשקות ומתגפפות כשלגופן רק תחתונים. באמת די מדהים להסתכל אחורה ולגלות שבחברה החילונית, המודרנית, ומכאן הליברלית כביכול, כל מסגרת זוגית או משפחתית אחרת פרט לאמא-אבא-ילדים-בלעדיות מינית, הורחקה אל מעבר לגדר.
השנים חלפו והעולם השתנה: אחוז הגירושים עלה באופן משמעותי, החד-הוריות חדרה לעומק התודעה הציבורית, התחוללה מיני-מהפכה הומו-לסבית, בכלל - המתירנות המינית גדלה. אבל למרות כל השינויים האלה, למרות הרושם שמסגרת זו נמצאת בתהליך של גסיסה, כשאני מסתכל סביב, אני רואה שרוב הזוגות בוחרים בסופו של דבר להינשא ולהקים משפחה רגילה. למרות כל השינויים האלה, ולמרות שגם אני השתניתי, גם במוחי עדיין קיים מושג המשפחה בעיקר במובנו השמרני.
השנים חלפו, במהלכן למדתי סטוץ מהו. קשרים רציניים היו לי כבר פחות, וכשהיו, נמשכו פחות זמן. היה לי אפילו רומן עם אשה נשואה. בשלב הזה כבר ראיתי את הדברים בצורה שונה, בגידות עוררו בי פחות ופחות יחס שיפוטי. בהדרגה, התחלתי לחוש התקוממות כלפי הצביעות סביב העניין הזה: מי שמקיים יחסי מין מחוץ לזוגיות הוא בוגד, אבל מי שאיבד כל רגש כלפי בן הזוג איתו הוא חי באותו בית, כאילו הכל בסדר, אינו בוגד? ומה עם מי שבוגד בעצמו? האם מי שמוותר על תשוקה, על תאווה לחיים - שסקס הוא ביטוי חשוב שלהן - אינו בוגד?
בשלב מאוחר יחסית גיליתי שהחידוש הוא מרכיב מהותי בגירוי
לא במקרה גדלה סובלנותי כלפי "בגידות" במקביל לצמצום הקשרים הרציניים שלי. לשניהם היתה סיבה משותפת: תחושה של קושי הולך וגובר בנוגע לבלעדיות מינית. בשלב מאוחר יחסית של חיי גיליתי שהחידוש הוא מרכיב מהותי בגירוי ובהנאה המטורפת שיש בסקס. שיגרה הורגת סקס, ובלעדיות לא כל כך מסתדרת עם חידוש. עם כל הרצון הטוב, יש גבול לחידוש שיכולים בני זוג להציע זה לזה.
תארו לעצמכם, שהחל מרגע מסוים בחייכם, יהיה מותר לכם לאכול רק תפוחי אדמה. אז יופי, תוכלו לגוון: לפעמים צ'יפס, לפעמים פירה, לפעמים מבושל במים, לפעמים אפוי, עם מלח בלי מלח, עם רוטב כזה או רוטב אחר. בסופו של דבר, ממש לא יבוא לכם על תפוחי אדמה. אולי תהיו מסוגלים להכיר טובה על כך שיש לכם מה לאכול, אבל בפנטזיות שלכם ייכבו מאכלים אחרים.
מנקודה זו מציעה הזוגיות הקונבנציונלית מספר פתרונות אפשריים: מאבק כמעט חסר סיכוי לשימור הלהט, או ויתור על מיצוי ההנאה מסקס והסתפקות בשרידים העלובים שנותרו מימי הזוהר שלו (למי שלא רוצה לחפש בחוץ), או לחפש בחוץ, תחת התווית האיומה "בגידה".
אבל אני חושב שלא רק הטבע אשם בצורך הזה של כל כך הרבה אנשים בגיוון בסקס. חלק נכבד יש גם למקום המאוד משמעותי והמבלבל שתופס הסקס בחברה החילונית המתירנית. חברות שמרניות, החברה הדתית למשל, מחנכות את פרטיהן לבלעדיות מינית לאורך כל שלבי חייהם. המסר שמשדרת החברה הדתית לפרטיה ביחס למין הוא עקבי: מקומו של הסקס הוא אך ורק במסגרת הנישואים. ברור, זה לא מבטיח מניעה מוחלטת של ניאוף - אפילו בתנ"ך זה לא חסר - אבל לפחות פועל בכיוון.
מסר כפול ביחס לסקס בחברה החילונית
פתרו את הקשר הגורדי הקיים בין סקס לזוגיות (אילוסטרציה: ויז'ואל/פוטוס)
בחברה החילונית, לעומת זאת, קיים מסר כפול ביחס לסקס: לפני החתונה מותר להזדיין עם מי שרוצים וכמה שרוצים. המתירנות המינית מעודדת את העיסוק בסקס באופן כללי ובפרט, קיום יחסי מין לפני החתונה. בסדרה סיינפלד על מאות הדמויות שבה, היתה רק בתולה אחת (ולא בת 18), בפרק שעסק בנושא הבתוליות כבסטייה מוזרה במיוחד.
כל זאת עד לחתונה. לאחריה, הופך ריבוי השותפים למיטה לבגידה. הבעיה היא, שאדם שגדל בחברה מתירנית כזאת, ועד גיל 35-30 הזדיין עם חצי מהעיר, מִתרגל לחופש ולגיוון מיני, והעיסוק במין עם מגוון שותפים הוא אחד מבילוייו העיקריים.. איך הוא אמור פתאום, במחי שבירת כוס, לוותר על הבילוי שכה הלהיב אותו עד ליום חתונתו? איך בדיוק אמורה היא, במחי ענידת טבעת, לעבור למסגרת שבלעדיות מינית היא אחד מעמודי התווך שלה? תארו לעצמכם שחובב סרטים היה צריך להתחייב שלאחר החתונה כף רגלו לא תדרוך עוד בבתי קולנוע; שחובבת בתי קפה היתה נשבעת שלאחר החתונה היא לעולם לא תשב יותר עם חברות בבית קפה.
הדיסוננס הזה נובע, לדעתי, מהנסיונות לשתול את הנישואים המסורתיים, שהם מין צמח דתי, על קרקע החילוניות. כתוצאה מהעיוות הזה הופכת הבלעדיות מעוד מרכיב של זוגיות קונבנציונלית (חברות או נישואים), לַמגדירה של זוגיות כזאת. זה נשמע מקומם. מה עם האהבה? החברות? השותפות? הסקס בתוך הזוגיות? והילדים? המגורים המשותפים? המשכנתה?
בוודאי, כל אלה רצויים, אבל בהחלט לא תנאי הכרחי. עצוב כמה שזה יהיה, ישנם זוגות רבים, שאין ביניהם לא אהבה, לא חברות ולא שותפות. בוודאי שלא סקס. הם גרים באותו בית, רשומים ברבנות, אבל מנהלים חיים מקבילים בכל מובן שהוא, בעיקר במובן הרגשי. לעומת זאת, בלעדיות מינית היא החוק הראשון של הזוגיות, כתוב או בלתי כתוב.
בלעדיות כזו היא מתכון כמעט בטוח לחיסול חיי המין של שני בני הזוג. אני אומר כמעט, כי יש שני סוגי זוגות עבורם טיעון זה בלתי רלוונטי: זוגות, שמעתי שיש כאלה, בהם מסוגלים בני הזוג להבעיר זה בזה אש תמיד, וזוגות, עבורם חשיבותו של המין בחיים היא זניחה.
אבל מה עם מי שתשוקה מינית מהווה מרכיב חשוב בחייו? סיכוייו להצליח לקיים אותה בתוך קשר זוגיות רגיל קלושים. כשאני רואה גבר ואשה הנשואים חמש שנים, בוודאי עשר שנים, קל וחומר 15 שנה, יושבים זה לצד זה ואפילו לשניה לא מחליפים ליטוף או מחזיקים ידיים, כששפת הגוף של שניהם משדרת "לא בא לי עלייך", צר לי עליהם.
אני נזכר בסטוצים או בקשרים לא-מחייבים שהיו לי (רובם, לא כולם): בתשוקה האדירה שמעוררות הנשיקות, בהתרגשות שבגילוי הדרגתי של איברי הגוף של בת-זוגי. ברעב העצום שבו אנו טורפים זה את זו. איך אפשר לוותר על זה? למה לוותר על זה? הרי אילו היה אותו גבר סחוט מניח את ידו על ירכה של אשה זרה, היה הוא - עם כל עייפותו - חש לאין שיעור יותר תשוקה והתרגשות מאשר באותו זיון עלוב עם אשתו החוקית. והיא, אילו היה גבר זר מסיט את שערותיה מפניה הלאות בתנועת ליטוף עדינה, היתה היא - עם כל עייפותה - משתוקקת ונרגשת יותר מאשר באותם רגעים בהם היה בעלה החוקי בתוכה, בעוד היא מתפללת שכל העניין יגמר כמה שיותר מהר, כי צריך לקום מחר בשש בבוקר.
יש שיאמרו, אתה לא יודע מה זה לעשות סקס מתוך אהבה
יש שיאמרו: אתה לא מבין כלום. אתה לא יודע מה זה לעשות סקס מתוך אהבה. רק מי שעבורו הסקס הוא גופני צריך כל הזמן גיוון וחידוש. מאוד יכול להיות שזה נכון. מי שהגיע לשם, מי שמסוגל לקיים עם בן-זוגו חיי מין סוערים ובלעדיים לאורך עשור או אפילו ארבעה - בכיף. אני מפרגן להם עד הסוף. אבל מה עם מי שלא? מה עם כל אותם זוגות מיובשים? למה הם מוכנים לוותר?
זה לא קורה לי הרבה, אבל באותן פעמים נדירות בהן אני נחשף לזוגיות פתוחה, אני מרגיש שיש שם כנות, בגרות ופירגון ברמות שהן הרבה מעבר למה שניתן למצוא בקרב רוב הזוגות הרגילים. אני חש שהיכולת של בני הזוג להתגבר על הנטיה הטבעית לרכושנות, על דעות קדומות, על הנטיה הטבעית לנהוג כמו כולם, הביאה אותם למקום אחר. "נקי" יותר. מזוכך. הם פתרו את הקשר הגורדי הקיים בין סקס לזוגיות.
כשקראתי את "די זמן לאהבה" של רוברט היינליין, שגם הוזכר בכתבה שעסקה בפוליאמורי, הרגשתי כמי שחי בעצם בימי הביניים. בספרו, המתרחש בעתיד רחוק, מתוארת מסגרת משפחתית מרובת חברים, שחבריה מקיימים יחסי מין זה עם זה. חלקם, שומו שמיים, אפילו קשורים זה בזה ביחסי הורה-צאצא. אבל בספר, התיאורים האלה מעוררי קנאה. כולם שם חטובים ויפים, למרות שחלקם הפסיקו לספור כמה מאות שנים הם כבר חיים (בעיית המוות כתוצאה מהזדקנות נפתרה באותו עתיד זה מכבר), וגילוי העריות נעשה עם צאצאי-שיבוט, מה שמנטרל את הדחיה הטבעית.
כולנו משתוקקים לפעמים לחיים אחרים, אבל לא מוכנים לשלם את המחיר הכבד של שבירת הנורמה: חולמים לעבוד פחות קשה, אבל לא מסוגלים להגשים את החלום (בגלל תירוצים כמו פרנסה. תמיד יש תירוצים); משתוקקים לגור במקום שקט יותר, עם אוויר נקי, אבל תקועים בעיר (תירוצים אופייניים: קירבה למקומות בילוי, פרנסה, יש סופר שפתוח כל הלילה). כך גם, כשאנחנו משתוקקים לתשוקה. גם לכך לא חסרים תירוצים. אבל נראה לי שמי שמעז לשבור את הנורמה, מגלה לפעמים, שהכל נראה אחרת כשהכבלים המדומים מוּסַרים.
האימייל של איוון
לפנייה לכתב/ת 
