אותה עוינות פועמת, במחזוריות בלתי נמנעת

פעם בחודש היא תופסת עצבים על העולם, ובעיקר על הבעל. הסבלנות המפורסמת שלה מתנדפת ונעלמת. אווירה של עוינות מתפשטת בחלל הבית, עד שהגברת באה ומודיעה - "קיבלתי".

הכל נסלח. אין צורך ואין דרישה להתנצלות משום צד. נמצאה הסיבה הגואלת. זה לא הבעל שלא משתתף מספיק במטלות הבית, ולא הילדים שנתקעו בהילוך גבוה להכעיס, כאילו בכוונה להוציא אותה מדעתה. זו היא, המסכנה, מגורה ממחושים של סף המחזור.

והנה, למרות שהם מבוגרים ובעלי ניסיון, מודעים ומכירים את המחזור על כל שלביו, פעם בחודש האשה נופלת בתרעומת על הבעל, ופעם בחודש שוכח הבעל להזכיר לה את המקור והסיבה. העוינות חוזרת ותופסת את נפח הבית, כמו אורח לא קרוא. כל כמה שהם מתכוננים לקראתה, עדיין היא מצליחה להפתיע אותם ולהתייצב ביניהם, במחזוריות חודשית בלתי נמנעת.

יוצא שהעוינות בזוגיות תופסת טרמפ על המחזוריות של האשה. זו כנראה דרכה להתפרק: היא מתאספת בקטנה מיום ליום, כל יום קצת, פעם בחודש היא מקבלת ביטוי מרוכז, וכך נפטרים בהינף אחד מכל מה שהתאסף והצטבר במשך כל החודש.

הרווח מאופן ההתנהלות כזה הוא ברור. זה הרי סידור נוח ומקובל על כל הצדדים: במקום עוינות במינון יומיומי קבוע ומתמשך, עוינות חודשית פועמת. אחר כך הם יושבים ומתאמים גרסאות. היא מספרת על מה חשבה כשאמרה מה שאמרה, והוא בתמורה מסביר למה עשה מה שעשה: את הדלת הוא טרק בקול רעש גדול, לא מפני שלא הצליח להתמודד עם הטענות הצודקות שלה - טענות שהוא מסוגל להפריך במעופן עם יד אחת קשורה מאחורי הגב ורגל מקפצת - זה פשוט היה הסיכוי האחרון שלו להציל את המחשבה הגאונית, המחשבה שתפס בדיוק באותו רגע שקפצה והחריבה אותה עליו.

"אהה, הבנתי", היא אומרת, "בכל מקרה אני אשמה, מכל כיוון ומכל צד. אתה מסתובב בבית כמו שה תמים וקדוש, מלא מחשבות נעלות וטהורות, וחס וחלילה חס ושלום, אסור לדבר ולהעיר הערות, דום שתיקה מהמסד ועד הטפחות".

"את מגזימה", הוא אומר.

"אני מגזימה?! ומה בסך הכל אמרתי, שתשים לב לאבטיח, לטפטופים שאתה משאיר אחריך כל הדרך מהמקרר עד השיש ובחזרה?"

"כן", הוא אומר, "ושכחת את 'תסגור אחריך את הרשת, ותוריד את הרגליים מהשולחן, ואל תשכח לנגב את השיש ו...'".

"נו בטח", היא אומרת, "ולמה שתסגור אחריך את הרשת, למה שלא תזמין את כל החרקים פנימה לחגוג, הרי הכנת עבורם סעודת מלכים על הרצפה במטבח, בסלון, על השיש ובכל מקום. יש אפילו עדויות שאתה משאיר להם אוכל גם על הקירות!"

"את שוב מגזימה", הוא אומר, "חוץ מזה, אם אני כל כך נורא כפי שאת מתארת, הרי שאיבדת הזדמנות פז לבעל חדש, אחד שמניח צלחת מתחת לאבטיח ולא משאיר אחריו טפטופים, אחד שסוגר אחריו את הרשת ולא מכניס חרקים, אחד שלא משאיר אחריו עקבות.."

"ואיך בדיוק איבדתי את ההזדמנות הזו?" היא שואלת.

"ובכן", הוא שולף את הטיעון המנצח - "אם לא היית מחריבה עלי את המחשבה ההיא, אם היית מתאפקת ומניחה לי לאחוז בה אחיזה של ממש, אולי אז היה מתברר שזו המחשבה הגדולה, המחשבה המשחררת, המחשבה שכל מי שחושב אותה מקבל שחרור מכל המחשבות".

"נו, ואז?" היא מוסיפה ושואלת, "איך זה בדיוק עוזר לי?"

"ואז, אחרי השחרור המיוחל", הוא אומר ועגמומיות רכה מתפשטת בכל איבריו, "אז הייתי שם לב לאבטיח המטפטף, זוכר לסגור אחרי את הרשת, מנגב את השיש, ובכלל, הסימן והאות לקיומי היה הניקיון הבוהק שהייתי משאיר אחרי בכל מקום, היית פטורה מלהעיר לי הערות, היית מקבלת בעל למופת".

"כן, כן", היא אומרת, "ומה היתה אותה מחשבה נהדרת, אם מותר לשאול?"

"עכשיו את שואלת?" הוא אומר, "מי יכול לזכור?!"