בעקבות המלחמה: להקים ערים דיגיטליות בעורף

לאחר שנדמו התותחים החל תהליך ארוך של חשבון נפש, מסקנות ולקחים. דומה כי בעוד צה"ל נעזר בטכנולוגיות חדשות, העורף השתמש בכלים מיושנים.

הכריזה בערי הצפון המופגזות, למשל, בוצעה באמצעות סירנות. מאחר ומערכת הכריזה לא הותקנה בכל היישובים, התושבים נאלצו להיעזר ברדיו האיזורי וברשתות הרדיו הארציות. באיזורים מסוימים שמעו על נפילות משכנים בטלפון או מתצפיתנים.

סירנות, רדיו, טלפון קווי ותצפיתנים היו גם האמצעים בהם השתמשו בלונדון בימי הבליץ בתקופת מלחמת העולם השנייה. דומה כי לא הרבה השתנה מאז. האם בעידן דיגיטלי צריכות העיריות להסתפק באמצעים כה דלים, ומה המחיר שאנחנו עלולים לשלם עקב חוסר באמצעים טכנולוגיים בסיסיים.

התפקיד של העיריות 

בעוד היישובים בעורף סופגים נזקים במיליארדים ועשרות הרוגים ופצועים, לא היו בידי הרשויות המקומיות מערכות התראה, מחשוב, שליטה, בקרה ותקשורת מינימליים להגנה על התושבים - במקלטים,

במרחבים המוגנים וברחובות.

ברוב העיריות אין אמצעי קשר ומיחשוב דו כיווניים שיאפשרו להם לתקשר עם התושבים שלא לדבר על אמצעים ויזואליים כמו טלוויזיה מקומית אינטראקטיבית ומערכת מצלמות לצפיה בזמן אמת אחרי אירועים חריגים.

חסרו גם אמצעי תחבורה ממוגנים לאספקת סיוע וכח אדם מיומן. מאחר ולא הוכרז על מצב חירום ולא הופעל מל"ח(משק לשעת חירום) לא היה גם ממי לקבל ציוד ואספקה חיוניים.

מה קורה בעולם

ערים רבות בעולם המערבי מצוידות במערכות משולבות של תקשורת נייחת וניידת הכוללות סיבים אופטיים ורשתות אלחוטיות וזאת, למען רווחת התושבים ושיפור איכות החיים, גם ללא כל קשר למצבי חירום עקב איום של טילי קרקע קרקע המצויים בידי סוריה ואיראן.

ראוי ללמוד מלונדון, מטרופולין בו המצלמות משמשות למטרות רבות, החל ממלחמה בטרור ודרך הצלת חיים, בקרת תנועה וחניה, פיקוח על איכות הסביבה ועוד. פעילי הטרור של אל קעידה, שפעלו ברכבת התחתית של לונדון, נתפסו בעזרת מצלמות כאלה.

יותר מ-600 ערים ועיריות בארה"ב רושתו במצלמות. גם מאות ערים באירופה, יפן, קוריאה, טיווואן, אוסטרליה נמצאות בעיצומו של תהליך רישות באמצעות מערכות IP נייחות ונידות.

יש עדויות לכך כי במלחמה האחרונה התברר כי אפילו החיזבאללה עושה שימוש בטכנולוגיות תקשורת מתקדמות, על מנת לפגוע בחיילי צה"ל.

נוסף על כך, דומה כי כמעט כל עיר גדולה בעולם המערבי מצוידת וערוכה טוב יותר למצבי אסון מתל-אביב וירושלים, על אף כי ערים אלה מצויות בסכנת פגיעה של טילים בעלי ראשי נפץ של 600 ק"ג ויותר.

משטרת ירושלים הודיעה לפני כמה ימים כי באזור בו נדקר למוות התייר האיטלקי לא הוצבו מצלמות למרות שלמשטרה יש תקציב מזה זמן רב לרשת את הבירה במצלמות. כאשר המשטרה אינה עובדת בשיתוף תקציבי עם העיריה לא ניתן לכסות את כל ירושלים במצלמות גם שיש תקציב.

כך גם בערי הצפון: ללא תקציבים משטרתיים, אזי אין מצלמות ולא ניתן לראות בזמן אמת היכן נופלות קטיושות והאם בוזזים הגיעו לפרוץ לבתים נטושים.

השיקום וההזדמנויות

השיקום הגדול שיבוא על העיריות בצפון טומן בחובו גם הזדמנות בלתי חוזרת לשדרג את הערים ולהפוך את המגורים בהם ליתרון ובכך גם לצמצם את הפער הדיגיטלי .

למה לא לרשת בתים בפריפריה, בצפון המופגז על ידי רקטות ובדרום הסובל מקסאמים בסיבים אופטיים ובפס רחב לבית (FTTH), על אף כי הטכנולוגיה הזו נמצאת רק בתחילת הדרך. את איזור המרכז יש לרשת

באינטרנט אלחוטי חינם, ובמערכת מצלמות שתסיע לעירייה בתפקידי שיטור ופיקוח בזמני שלום וחירום כאחד.

התרחיש הגרוע ביותר מתממש כאשר אנשים אינם מאמינים ביכולתם להתמודד עם אתגרים. תושבים רבים בפריפריה נמצאים במירוץ לסגירת פערים, וכאשר הטובים רואים כי הפערים גדלים, הם פשוט נוטשים, מתוך הנחה כי הפערים בלתי ניתנים לגישור.

סכנת הנטישה בצפון גברה עוד יותר בגלל התרחבות המושגים צפון וחזית. עצירת הנטישה מחייבת אמצעים מיוחדים. התוצאה של נטישת הטובים היא הגדלת הפערים וחוזר חלילה.

קיצור זמני הנסיעה למרכז הוא מטרה חשובה, אך הנסיעה תמיד תהיה כרוכה בבזבוז זמן וכסף, ובהשפעות עקיפות על זיהום האויר ואיכויות החיים. אם כך, מדוע מנהיגים מקומיים ואף אנשי החינוך לא נאבקים על הולכת סיב אופטי לכל בית ועסק?

מנהיגי הפריפריה לבדם כנראה חדלו להאמין ביכולתם לבנות באמצעות טכנולוגיה מודרנית, וביתרונות הטבעיים של הנגב והגליל על פני תושבי המרכז. הם מחכים, בצדק, לרוח גבית חזקה מצד הממשלה.

בעיית הפער הדיגיטלי

הפער הדיגיטלי עלול לגדול בעקבות המלחמה. כבר עכשיו, 85% מהעשירון התחתון אינם מחוברים, על פי סקר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, וההשלכות עלולות להיות הרסניות. חלק גדול מהאוכלוסיות החלשות מתגורר, כידוע, בפריפריה.

האינטרנט היא מהפכה חברתית, כלכלית וטכנולוגית ולכן מיעוט המשתמשים ברשת בקרב השכבות החלשות צריך להדאיג. המגמה של מעבר לשירותים ברשת הולכת ומואצת. מי שלא מחובר יהיה בבעיה גדולה, וככל שהפס יהיה רחב יותר, כן ייטב. מחשב לכל ילד שאינו מחובר לאינטרנט אינו יותר ממכונת משחק ומעבד תמלילים.

הממשלה צריכה לסייע בשדרוג התשתיות בעורף ובסגירת הפער הדיגיטלי. ממשלת אולמרט: תנו נשק מתוחכם בידי העיריות וצבא העורף. למה שלא נהפוך את השהות בבית הרחוק ליתרון. נהפוך את ערי הנגב והגליל וסביבותיהן לערים אופטיות ואלחוטיות. נקים "שדרות" אופטיות שיאפשרו לימוד ועבודה מהבית, מהמשרד ומבית הספר, עם טובי המומחים והאמצעים המופעלים מרחוק.

נספק לתושבים מערכת בידורית איכותית שתגיע לכל בית ותמנע מהם את הצורך לצאת אפילו לא לתל אביב. בעתיד הם גם יוכלו לקבל את הקרנות הבכורה ישירות מהוליווד לפני כל תושבי המרכז. נקים מערכת של מצלמות ניידת/נייחת שיגנו על בטחון הפרט והציבור ויסיעו לנו במלחמה בטרור, בתאונות דרכים ובפשיעה. נקים מערכות בקרה ופיקוד שיאפשרו קריאת מונים מרחוק ובקרה על השירותים לאזרח. אין סוף יישומים יכולים לפעול על גבי מערכת כזו.

לתעשיית ההיי טק הישראלית יש את הכלים והתכנים לביצוע המשימה הזו. אפשר להפוך את ערי השדרות האופטיות בנגב ובגליל למרכזי איכות ולמוקד משיכה עבור מבקרים מחו"ל ועבור יהדות הגולה.

נשמע בומבסטי ומליצי וכאילו יקר. אך לא ולא. חיבור כל בית לסיב אופטי הוא עניין של לא יותר מ-1,000-1,500 דולרים למשפחה, והמחירים נמצאים כל הזמן בירידה.

מצב החירום הנוכחי המחיש לנו באופן חד ואכזרי, כי יכולת העמידה של מדינת ישראל מושפעת גם מיכולתם של תושבי העורף בצפון ובגליל לעבוד, ללמוד ולקבל שירותים דרך האינטרנט גם מעבר לקשרי הגומלין הרגילים בין מרכז לבין קו עימות. האיומים האיראנים והסורים הופכים את כל הארץ לחזית. עיר דיגיטלית זה כבר לא המלצה או חזון בלבד, זה כורח המציאות.

רפי גליק הוא מנהל חברה לתשתיות תקשורת, לשעבר מנהל בכיר ב-ECI TELECOM ומנהל אגפי התעשייה והמידע במכון היצוא הישראלי