יונדאי סנטה פה - כל הדרך לאמריקה

אין אחד העוסק בתחום הרכב בישראל שלא יודה בכך, גם אם הוא משתייך למתחרים המרים של הקוריאנים בארץ. יונדאי עשתה מהפיכה אמיתית בתחום כלי הפנאי כאן, כאשר שגרה למערכה את הטוסון. במחי דגם אחד היא העירה מתרדמה קטגוריה שנעלמה לחלוטין, והצליחה באותה עת לגרור מתחרים להוזלה ניכרת וניעור רציני. אפילו טויוטה ראו לנכון להגיב עם ראב4 כדאי בהרבה מקודמו...

אלא שכאשר הטילה יונדאי את כל יהבה על הטוסון, היא הפכה את אחיו הגדול, הסנטה פה הקודם, למיותר - יקר מדי, לא גדול מספיק, לחלוטין לא מעניין. כך שאף אחד לא הופתע לגלות סנטה פה חדש עם מידות גדולות בהרבה, כולל אפשרות לשבעה מושבים. האם השינוי הזה יהפוך אותו רלוונטי יותר?

עם הפנים לארה"ב

בארבע מילים: הסנטה פה נראה טוב. לא פריצת דרך כלשהי, אבל בניגוד לעבר יש כאן מראה נעים, קווים הרמוניים, טוב טעם. הזיקה לארה"ב, ערש ה-SUV, ברורה הן במראה הכולל והן בפרטים הקטנים יותר. מה שגורם לרכב הגדול להיראות פחות גדול, יותר נעים.

דברים דומים אפשר לומר על סביבת הנהג ותא הנוסעים. ובעיקר בולט כי כמו במספר מכוניות שהושקו בשנים האחרונות - גטס, טוסון - יונדאי מקפידים להעלות בכל פעם את רף האיכות. כרגע הופך הסנטה פה לדגם המרשים ביותר של יונדאי. איכות חומרים טובה, הנדסת אנוש מוקפדת. אפילו בלם חניה ברגל וגימור דמוי עץ מיותר, הטרידו אותנו כאן פחות מכרגיל. לעומת זאת מחשב הדרך אינו נוח לתפעול, ומנופי תאורה-מגבים נראים מעט מיושנים.

הסנטה פה מצויד למדי כבר בגרסתו הבסיסית שנבחנה. גג נפתח, כיוון חשמלי (מוגבל מעט לגובה) של מושב הנהג, בקרת אקלים מפוצלת ימין-שמאל-אחור ומערכת שמע מקורית עם פיקוד מההגה, תאורת פנים עשירה ותא מקורר בין המושבים.

תנוחת הנהיגה אינה מהטובות בהן פגשנו, אך הנוסעים מאחור זוכים לפיצוי בדמות סביבה נעימה במיוחד. מעדיפים מטען? ניתן לקפל בנפרד את צמד המושבים מאחור, אלה המיועדים לילדים בלבד, והכניסה אליהם אינה נוחה. רק לאן נעלם כיסוי הולם לאזור המטען?

בקצב הדיזל-אוטומט

לארץ הגיע אמנם הסנטה פה עם מנוע ה-V6 המוכר של יונדאי, בנפח 2.7 ליטר והספק מרבי של 189 כ"ס, אך מכונית המבחן צוידה בטורבו-דיזל החדש בנפח 2.2 ליטר, המעניין והרלוונטי הרבה יותר. כמו שברולט-קוריאה, גם יונדאי נעזרה ב-VM האיטלקית בתחום הדיזל - ומכאן דמיון בנפחי המנועים. שתיין הסולר מייצר כאן הספק מרבי של 150 כ"ס ו-34.2 קג"מ החל ב-1,800 סל"ד. אגב, בניגוד למנוע הבנזין שמשודך לתיבת ארבעה הילוכים אוטומטית, כאן יש חמישה.

בכל מקרה, עם נתון משקל בקרבת השני טון, הסנטה פה יכול היה לקבל מעט יותר כוח. קצת יותר זריזות ביציאה מהמקום לא הייתה מזיקה. ללא קשר לנתון האצה של 12.9 שניות מ-0 ל-100 קמ"ש. לא מדובר כאן בפן הספורטיבי כמובן, אלא בעיקר בשימושיות היומיומית. למנוע לוקח זמן מעט ארוך מהמקובל להגיע לאזור גדישה מרבי (מעל 2,000). רק בסל"ד גבוה יותר הוא הופך אפקטיבי. או אז הוא מאיץ באופן סביר, מתנהל בנינוחות ואפילו שקט יחסית. תיבת ההילוכים מציעה פעולה חלקה למדי, אך מפגינה (שוב) פעולה עצלה יחסית, איטית בעיקר בהורדת הילוכים.

צריכת הדלק הייתה סבירה, ונעה בין 7.7 ק"מ לליטר במסלול מאומץ, ועד 13 ק"מ לליטר בשיוט בין עירוני רגוע.

אחי, אתה כבד

עם המשקל הגבוה ונתון ההספק הנמוך, תגובותיו של הסנטה פה איטיות ומגושמות יחסית, והוא בפירוש מרגיש כבד. מערכת ההגה מתוגברת יתר על המידה, ומשנה את עוצמת התגבור באופן שאינו פרוגרסיבי דיו. על תקשורת אין בכלל מה לדבר. שימו לב, אין כאן דרישות מיוחדות - גם מול דגמים כבדים במידה דומה, הסנטה פה אינו מצטיין.

עיקר הכוח עובר לפנים בדרך כלל (כמו בטוסון), ולכן התחושה היא של הנעה קדמית ולא כפולה. לאחור יעברו מקסימום 50%, באופן נינוח ובטוח. אם זה לא יספיק, תתערב מערכת בקרת יציבות - שעושה רושם כנכנסת לפעולה מאוחר מדי. הבלמים אינם חדים במיוחד ונוטים להתעייף תחת עומס, אבל נותרים במסגרת הסביר.

בעיר הוא מרגיש כמובן גדל-מידות, אך נוחות הנסיעה טובה בדרך כלל. מחוץ לעיר הוא מתגלה כנינוח יותר, בטוח לנהיגה ובעל יכולת לריסון הולם של תנודות. חבל רק שמערכת המתלים מרגישה לעיתים רכה מדי, אם כי היא שקטה ולא הוציאה ציוץ במהלך המבחן.

כמו מרבית דגמי הפנאי-כביש-שטח-רך הנוכחיים, גם את הסנטה פה לא כיוונו יונדאי לעבודת שטח אמיתית. הכוונה כאן היא בפירוש להציע רכב לטיולים רגועים עם המשפחה בחיק הטבע, ולא כיבוש מעלות דרדרתיים. שבילים כבושים? מצוין. מדרגות סלע תלולות? לא תודה.

מחיר ותדמית

מעבר להתקדמות הגדולה שרושם הסנטה פה בישראל, הוא בפירוש היה רוצה לייצר קטגוריה חדשה, רכב פנאי שמשייך עצמו לחלל שנותר בין הדגמים הקלים יחסית (טוסון, ראב4, CR-V) לגדולים והחזקים יותר (פאג'רו, לנד-קרוזר, פאת'פיינדר, דיסקברי). הוא מציע אמנם שבעה מושבים ויכולת שטח מסוימת, אך אינו יקר כקבוצה האחרונה. למעשה, עד שיגיע שברולט קפטיבה, הוא אכן בודד במערכה.

עם תג-מחיר של 233,000 שקל לגרסת הבנזין, 248 אלף לדיזל שבמבחן ו-263 אלף לדיזל המפואר מכולם, הוא בפירוש הרכב היקר בהיסטוריה המקומית של יונדאי. האם הוא שווה את זה? אם אתם מחפשים כלי רכב רב-שימושי שכזה, בהחלט כן.

האם הוא גם יצליח? זו שאלה קשה יותר. בדיוק כמו במקרה של מכוניות יפניות יקרות במיוחד, הציבור בישראל צריך ראשית להשתכנע כי הרמה הטכנולוגית והאיכות הנראית לעין מצדיקים את המחיר הגבוה. לנו נראה כי הזמן הזה עדיין לא הגיע.