ריח של פשיזם באוויר
הפיכת גדודים וחטיבות לארגונים פוליטיים והצבת אולטימטום לדרג הצבאי והמדיני בשם הקורבן בשדה הקרב, עלולות לסמן את קץ הדמוקרטיה הישראלית
בחירות 2006 היו תמרור אזהרה לחולשתה של הדמוקרטיה הישראלית. מחאת אנשי המילואים בקיץ 2006 היא אור אדום. במקום שבו יחידות צבאיות תופסות את מקומן של המפלגות, סיפורי קרב באים במקום ניתוח חברתי והשכול הוא תחליף למצע פוליטי, שם - כפי שמלמדת ההיסטוריה של המאה העשרים - יש ריח של פשיזם באוויר.
מחאת אנשי המילואים מזכירה את ההצבעה למפלגת הגמלאים. בשני המקרים זו מחאה כנגד "השיטה", "השחיתות" ו"הפוליטיקאים", בדרישה להחלפתם בשם "האזרח הקטן", משום ש"כך אי אפשר להמשיך". אך כמו הגמלאים, כך גם המילואימניקים נמנעים בקפידה מלומר מה יבוא במקום "השיטה". הגמלאים התמסרו, כידוע, לחיקה של "קדימה" מיד לאחר הבחירות, כאילו היו מיזם שלה עוד לפניהן. עולה, שמצב הרוח של המחאה - כזה שבא במקום תוכנית פוליטית או מסתיר אותה - מחזק את "השיטה" שכנגדה יוצאים המוחים. כמו הקשישים החביבים מהדיור המוגן, כך גם החבר'ה הטובים מגן הוורדים אינם פיתרון לבעיה, אלא חלק ממנה.
"השיטה", שערוותה נחשפה במלחמת לבנון, היא תולדת התבטלותה של המדינה אל תוך השוק והחלפתה בידי ההון, כחלק ממהפכת ההפרטה המתחוללת בישראל בשלושת העשורים האחרונים. קריסתם של העורף ומערך המילואים הם רק גילויים נוספים של התנערות המדינה מאחריותה בתחומי הבריאות, החינוך, הדיור, העבודה ועוד. ככל שמדינת הרווחה פורקה, כן הופקרו האזרחים לחסדי עמותות המהוות את זרוע הביצוע של ההון, המשכך באמצעותן את זעם קורבנות ההפרטה כדי שלא יפריעו למהלכה. בדומה, ההון החליף את המדינה גם בעת המלחמה: הסופרסל סיפק אלפי מנות מזון לאלו שהמדינה זנחה אותם בצפון, גאידמק בנה עיר אוהלים למתפנים ובנק הפועלים רכש מאות אפודי קרב לחיילים.
כשם שהפקרת קריית-שמונה מזכירה את אופן תפקודו של הממשל האמריקני בעת פגיעת ההוריקן "קתרינה" בניו-אורלינס, כך קריסת מערך המילואים מלמדת על ייבוא העיקרון של הפרטת הצבא הנחשף בעיראק. מומחים צבאיים יכולים להתווכח על התבונה האסטרטגית שבהישענות המוחלטת על חיל-האוויר; משטר ההפרטה מסביר את ההיגיון החברתי שלה. מערך המילואים הלך והתנוון ככל שירידת הסולידריות בחברה הישראלית - שהיא תנאי לקיום צבא המילואים - הקשתה על גיוסו. כך, באופן טבעי נותר חיל-האוויר, שהטמיע את עקרונות השוק זה מכבר, ככוח הלוחם העיקרי.
קריסת העורף ומערך המילואים לא הייתה מחדל, אלא דווקא ביטוי להצלחתו של משטר ההפרטה, שהגיונו הוסיף להנחות את הממשלה גם במהלך המלחמה. פקידי האוצר הוסיפו להתעמר בנפגעי הקטיושות באותה יוהרה אטומה בה הם מטפלים בקבוצות החלשות בחברה, ועסקו בהתמקחות משפילה שנועדה להקטין את אחריות המדינה לנזקי המלחמה. חברי הממשלה - ובתוכם באופן מביך גם שרי העבודה - מיהרו להתמודד עם האילוצים התקציביים שיצרה המלחמה בדרך היחידה המוכרת לחניכיו של נתניהו: קיצוץ בלתי נחוץ. וכך גם שיקום הצפון שוב מוטל לפתחם של נדבנים ועמותות, שיצברו בדרך זו עוצמה נוספת אל מול נסיגת המדינה.
כפי שמשטר ההפרטה מנוון את המדינה, הוא מנוון גם את הדמוקרטיה הישראלית, למשל בשיטת "הון ושלטון". ככל שפערים כלכליים מתרחבים ודוחקים חלקים גדלים והולכים באוכלוסיה אל מחוץ לשולי החברה, כך גם מתערערת השותפות הדמוקרטית. וכשם שככל שמדינת הרווחה התפרקה - מקומה נתפס בידי ארגוני התמחוי, כך ככל שהדמוקרטיה מתערערת - היא מאבדת את כוחותיה לגורמים אחרים: לבתי-המשפט, לרבנים, להון ולבסוף גם לרחוב. אז גם מגיע זמנם של הדיקטטורים, המציעים עצמם כתחליף לדמוקרטיה. מחאת אנשי המילואים מקרבת את הזמן הזה.
התביעות להקמת ועדת חקירה ולהתפטרותם של אולמרט, פרץ וחלוץ היא לגיטימית, אך הדרך בה נוקטים אנשי המילואים כדי לממשה - מסוכנת. הפיכת גדודים וחטיבות לארגונים פוליטיים והצבת אולטימטום לדרג הצבאי והמדיני בשם הקורבן בשדה הקרב, עלולות לסמן את קיצה של הדמוקרטיה הישראלית. בניגוד לכוונתם, מחאת אנשי המילואים אינה מסייעת לשיקומן של החברה והדמוקרטיה המותשות בישראל; להפך, היא מציבה בפניהן איום חסר תקדים.
בתום מלחמת העולם השנייה הבינו האירופים, כי התערערות הביטחון החברתי בשנות העשרים והשלושים הייתה אחד הגורמים העיקריים שסייעו לעליית הפשיזם, וכדי למנוע את הישנותה של סכנה זו הם כוננו את מדינת הרווחה. קריסת העורף ומערך המילואים היו מגילוייה של קריסת מדינת הרווחה הישראלית, שרק בשיקומה מצויה גם התרופה לחלק ניכר מן העיוותים שכנגדם מוחים אנשי המילואים. האיום והלקח של שנות העשרים והשלושים באירופה, על שני מרכיביו, ניצב לפתחה של החברה הישראלית.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
