טירונות דולומיטים

הרי הדולומיטים המושלגים הם אתר הסקי הכי טוב בחורף, והירוק-עד הקייצי שלהם מושלם לחופשת קיץ. אבל לא רק שם: גם בשולי הדולומיטים, ואל די סויז, מראנו ובכל חבל סוד-טירול, ממוקמים המון צימרים משפחתיים מקסימים לחופשה נהדרת, במחירים מצחיקים שבטוסקנה לא מכירים. בתי עץ הרריים עם מרפסות עמוסות גרניומים צבעוניים. סוסים, פרות וכבשים רועים במשטחי האחו העצומים, כאלה שמזמינים עצירת פיקניק כל חצי שעה.

סוף כל סוף יצאנו לחופשה המשפחתית האיטלקית הראשונה שלנו. עשרה ימים, הכל כולל הכל, ובעיקר: אפילו לא צריך לבשל כלום ליורשים. לצורך כך החלטנו להתגבר על הבושה ועל שינוי הסטטוס, לוותר על התרמילים לטובת מזוודות, ולקצר את מסלולי ההליכה שמציעים הרי הדולומיטים.

אחרי כמה ימים של בכי, צרחות ואי הבנות, הבנו שעל מנת ליהנות בחופשה עם ילדים, צריך קודם כל לעשות תיאום ציפיות. במקרים רבים אפשר פשוט לדבר על זה. אצלנו עדיין מוקדם לכנס פרלמנט משפחתי, אז פשוט צרחנו עד שנגמר לנו האוויר. ואז עוד קצת, וזהו. בסוף, למדנו שאפשר לעשות כמעט הכל אם מתחשבים (בדקדקנות ייקית) בלוחות הזמנים של הצאצאים.

הבקרים נפתחו בהקראת פקודת יום שפירטה תוואי דרך, נ.צ. לאחו-מוריק-בלי-גללי-פרות לארוחת צהריים, חישובי זמני נסיעה ל"בין הארוחות", איתור מוקדם של עצים גדולים במיוחד לשנת צהריים, על מנת שאף קרן שמש לא תישזוף את צחות עורו של יורש העצר הבלונדיני. חופשה, תקראו לזה? במצבנו, כן.

את שנת הבוקר ניתן להעביר באוטו, מתקדמים לעבר היעד הבא, לפני שהשניים יתעוררו. האוטו מתנשף, ממהר להגיע לפני ארוחת עשר/צהריים/ארבע. ובין לבין? טיולי-יום לפי לוחות זמנים שנקבעו מראש, ושרב הזמן עמדנו בהם. הליכות קצרות בעמקים, בגבעות ובשבילים ההרריים, ירוק עד בעיניים והמון שלווה בלב, גם אם המנשא כבד. 

ואז אפילו אמא ואבא יכולים להרביץ שנת צהריים כהלכתה, ולא לבלות את השעות החמות בטיפוס על עוד ג'בל אוסטרי. ואפשר גם לבלות את האחה"צ-העדיין-מנומנם בבית קפה, במיטב המסורת האוסטרית הדומיננטית בצפון איטליה, על אייס קפה וסאכר טארט, בעוד התיירים הגרמנים כבר אוכלים את ארוחת הערב שלהם, אפונה-קרטופלעך-סטייק. אז מה אם פעם אחת ארוחת הערב נמהלה בריחות שמנים ודלקים מתחנת הדלק שבה חנינו בצידי הדרך? בדרך ההררית, הצרה והמפותלת, לא היה לנו צ'אנס להגיע בזמן.

וטיפ קטן, כזה שיעשה את החופשה מושלמת: ביום האחרון להעמיס את כל מה שיש בחדר ובאוטו – בגדים, צעצועים, מנשאים – ולבקר במכבסה הקרובה. תשעה יורו, והכל נקי וריחני. בבית כל שנשאר הוא לקרצף את מושבי הרכב והעגלות. חופשה עם צאצאים, כבר אמרנו?

ענבים זה כואב 

את בסיסנו קבענו במראנו (Merano), עיר יפייפיה השומרת על ציביונה האוסטרי המוקפד, הכולל טיילת לאורך הנהר החוצה את העיר, בתי קפה עם תזמורות, עיר עתיקה המתפארת בשני פרוזדורים מקושתים והמון איכות חיים. ממש במרכז העיר נפתחו השנה מחדש המרחצאות החמים, ורשימת טיפולי היופי היא עתירת דמיון ואינסופית.

בן הזוג הבטיח וקיים: יום ספא של פינוקים. הוא הסתפק בבנאלי והרגיל, ובחר לו מעטה בוץ. אני לעומת זאת הסתערתי על הטיפולים הביזאריים ביותר, שהרי בוץ יש גם בים המלח. בעוברה על רשימת הטיפולים נעצרה האצבע שלי על "פילינג קליפות ענבים".

"תתפשטי", הורה לי קלאודיו, ואני עשיתי זאת בשמחה, בטוחה שהפעם המקלחת תימשך עד הסוף, בלי בכי מציק מחדר הילדים שיקטע אותה. אחרי הכל, הבעל כבר רגוע אחרי מקלחת הבוץ שלו, והוא שרוע על המדשאה לשנת צהריים משותפת עם הילדים. עשיתי כמצוותו של הקלאודיו, והוא העביר לי בעיניים סגורות חוטיני מנייר. אחר כך הוא הורה לי לעלות על הקבר, או לפחות מה שנראה כך: משטח שיש, מסתבר מחומם, שלמעט אותיות שמי החרוטות בו נראה כי נבנה בדיוק למידותי. עליתי והתחממתי, בשעה שקלאודיו ערבב במרץ בצלוחית חרס מחית סגולה.

בצלוחית נמעכו להן קליפות ענבים שנפלטו מתהליך הכנת יין כלשהוא. קלאודיו שרט אותי כהוגן, והוסיף כי מה ששורף לי הוא המלח "מים המוות" שעורבב עם הקליפות. נו, בסוף גם אני שנסעתי עד מראנו הרגשתי בים המלח. 20 דקות שרף לי, גירד לי ועיקצץ לי, עד שקלאודיו שלף מתחתית הקבר טוש של מים חמים שהרגיעו מעט את טיפול הרלקס שהובטח בפרוספקט. 

בעודו עוטף אותי בחלוק לבן ומבושם, החליק אותי קלאודיו לזרועותיו החסונות של האיכר מהחדר הסמוך, כלומר: לזה מהחדר של "אמבטיות תבן ארומטיות". נכנסתי לחדר האמבטיה הלבן, שמחלונותיו ניבטים ההרים מסביב. ריח הרפת היכה בכל, וערימת חציר מפוארת המתינה לפני האמבטיה, שגם היא כבר מולאה בחציר ותבן (ואולי מישהו יסביר לי את ההבדל ביניהם?).

"תישכבי", הצביע האיכר על האמבטיה. "זה דוקר, לא?" האיכר מבטיח לי שעוד מעט זה יעבור ומעודד אותי בתקיפות לדרוך על התבן. נכנסתי. דקר לי. רציתי למות מהמחשבה שכך איאלץ להעביר את חצי השעה הקרובה. ואת עוד משלמת עבור התענוג הדוקר הזה, מותק.  אבל פתאום נכנס גל גדול וחמים לאמבטיה שלי, והרטיב לי את כל החציר.

"לאט לאט תרגישי יותר טוב", הרגיע אותי האיכר ואמר שיחזור תוך חצי שעה.

 לאן הוא הולך עם הבגדים האלה של מכון יופי הוליסטי? לחליבת בוקר? הוא כיסה אותי בסדין מחומם, הערים עלי עוד ערימת חציר, שפך דלי מים חמים על הכל, ערבב והלך. ככה נשארתי קבורה באסם, עם ארומה נפלאה של תבן רטוב שהתפשטה בחדר, וגוף דווי מפילינג קליפות ענבים שהיה זקוק דחוף לרגיעה.

התעוררתי למגע ידי האיכר. במקום כד חלב טרי הוא הגיש לי את החלוק הלבן, מה שאומר שהכל נגמר. לא להתקלח, הוא מזהיר אותי, חבל שכל המינרלים של החציר, שמסתבר שהתמוססו לעורי השרוט עם המים החמים, יתפוגגו.

• מי זו צאלה ומה היא עושה שם? לחצו כאן לטורים הקודמים