18-20: שוק העלייה

אברהם לב, פינת מטלון וזבולון, ת"א

אלימלך, וולפסון 35, ת"א

מתי, פינת מטלון וזבולון, ת"א

ראש וראשון בחבורה הזאת הוא "מתי", בפינת הרחובות מטלון וזבולון. שרפרפי פורמייקה, שולחנות ששאריות בירה משנות ה-50 עוד דבוקות אליהם, שירותי בול-פגיעה לתתרנים בלבד - ועדיין מדובר במקום שלו היינו צריכים לבחור היכן לשתות כוס בירה אחת ויחידה, היינו מתייצבים בו בתור. לא רק בגלל הקללות המקוריות של הבעלים ("איזה ביוב זרק אותך החוצה, יא עכברוש", או "אתה צריך ויאגרה בשביל להשתין"), ולא רק בזכות הגברת סוניה שמייצרת במטבח קבנוס מטוגן עם בצל שמתגלה פעם אחר פעם כמנת הברים האולטמיטבית, או הבירה המצוינת, אלא בעיקר כי להעביר שעתיים אצל מתי זה כמו צלילה לתוך הקולנוע האיטלקי של אחרי מלחמת העולם השנייה. וכשמשאית הזבל נעצרת ברחוב ועובדיה קופצים להוריד שניט של בירה בדרכם לאסוף את זוהמת השוק, אתה מוכרח לצבוט את עצמך כדי לחזור למציאות.

בקו אלכסוני ממתי, על אותה פינה של מטלון וזבולון, נמצא אברהם לב - האיש והמקום שנקרא על שמו. לב היה שחקן כדורגל בנבחרת ישראל באמצע שנות ה-70 ומיושביו הקבועים של מתי, עד שהחליט לפתוח מקום משלו מעבר לרחוב. ואם המקום של מתי לוקח אותך בחזרה לפיפטיז, הרי שהמקום של לב הוא הממוצע בין מתי לבין עולם האלכוהול העכשווי, משהו כמו הסבנטיז: בעיצוב, במוזיקה ובקהל. מי שלא העביר ערב מאולתר של שירה בציבור על הבר, לא ידע שמחת שיכורים מימיו. הבירה טובה פחות מאשר אצל מתי או אלימלך הסמוכים, אבל הצ'ולנט בחורף מפצה על הכל (במיוחד אם מעבירים איתו כמה סיבובים של וודקה).

סוגר את סקירת השוק המקום הוותיק ביותר בגזרה, "אלימלך". נדמה שכל מה שאפשר לכתוב עליו כבר נכתב: מסגידה לבירה האלוהית שלו ועד לקינה על המטבח היהודי ההולך ונכחד. אלא שבמקום להכביר מילים אפשר פשוט לקפוץ לרחוב וולפסון, לגרור את דלת ההזזה ולהיכנס לעולם שמשלב גפילטע פיש עם קבנוס מטוגן וקרפלך בוטנים מלוחים (לא באותן מנות כמובן, אלא באותו תפריט) לצד הבירה היחידה בישראל שיכולה לתת פייט לזאת של מתי.