פטריוטים עד לגבול הכתום
מרוב צהלות ה"אמרנו לכם", נמחקה שנה שלמה של הסתה פרועה בהתנחלויות נגד המדינה
הרבה "אמרנו לכם" שמענו מהמתנחלים במלחמה הזאת ובעקבותיה. בעיקר שמענו על הפטריוטיות המתנחלית לעומת הניוון התל-אביבי, והפעם הצטרפו לעגלה הזאת גם אישים כמו ראש אכ"א והעיתונאי ארי שביט. זה נכון שהמתנחלים חינכו את בניהם למידה יוצאת דופן של הקרבה, ושתוצאות החינוך הזה ניכרות היטב. זה גם ראוי לשבח. אבל לקרוא לזה פטריוטיות, זה עלול להיות מטעה. חינכו אותם להקריב - כל עוד אין פגיעה במפעל ההתנחלות. מרוב צהלות "אמרנו לכם", נמחקה שנה שלמה של הסתה פרועה לא רק כנגד השמאל, אלא גם כנגד המדינה.
לפני הרבה שנים הודאג הרב יואל בן-נון מכך ש"האיבה הברוטלית כלפי המחצית השמאלית של העם" הפכה ל"קו הרוחני העיקרי" אצל אנשים במחנהו שלו. הדברים נאמרו 13 שנים לפני ההתנתקות. שנה לפני אוסלו. מאז, בעיקר בשנה האחרונה, התרחב מסע הדה-לגיטימציה למדינה ומוסדותיה - וגם ל"צבא הגירוש", כפי שרבים החלו לכנות את צה"ל - לממדים חסרי תקדים.
העיתונות המיגזרית של המחנה הכתום מלאה מפה לפה בקריאות למרי אזרחי ערב ההתנתקות, ולאחריה התפתח פולחן שלם של תיעוב כלפי המדינה ובוז לריבונותה. עמונה הייתה אחד הסמלים לכך, מפני שהאירוע סוקר בהרחבה בעיתונות הכללית. אבל העלונים השבועיים - כתב העת נקודה, הצופה, מקור ראשון, בשבע ופרסומים נוספים, שלא מגיעים לציבור הרחב - נתנו במה אינסופית למשהו שהוא מעבר לביקורת: לדה-לגיטימציה של עצם המפעל המשותף. הדים לדברים האלה ראה הציבור החילוני בעיקר במסעות המאורגנים של טוקבקים פרועים וגסים ומזי שנאה, ובנוסחאות הטוקבק החוזרות על עצמן לאינסוף ("בתור שמאלני לשעבר..." מצלצל מוכר?).
עד כדי כך הגיעו הדברים שכשלושה חודשים לפני המלחמה פרסם הרב אלי סדן מכתב גלוי ואמיץ לחניכיו, בני המכינות הקדם-צבאיות, כנגד התופעה המסוכנת של הפניית עורף למדינה ומוסדותיה. הוא יצא חוצץ נגד "הגל העכור הזה של הסתה ושנאה", כדבריו, נגד הקריאות לסרבנות, הניסיון להשתיק רבנים שהתנגדו לסרבנות, ביזוי צה"ל, מדינת ישראל, ואפילו קריאות למלחמת אזרחים. "זה העם שלנו - אין לנו עם אחר. זוהי המדינה שלנו - אין לנו מדינה אחרת. זהו הצבא היחיד ששומר עלינו", זעק הרב סדן בדם ליבו.
הזרע הזה היה טמון במפעל החינוך של המתנחלים מראשיתו, ועדיין מחנכים מסרבים לעקור אותו משורש. לפני הרבה שנים כתב ברוך ליאור בירחון נקודה שאם תקום המדינה כנגד מפעל ההתנחלות הגאולי, היא "תפקיע את זכות קיומה, וזכות זו תעבור לידי מי שימלא את התפקידים במקומה". בכל צומת חשוב, בכל משבר בין המדיניות שתבעו המתנחלים לבין זו של הממשלה, חזר ויצא השד הזה מן הבקבוק. כי אם מחנכים לכך שהמדינה היא רק אמצעי, וההתנחלות - מצוות יישוב ארץ ישראל - היא המטרה, מה צריך להסיק חניך המערכת הזאת, כאשר האמצעי (המדינה) פונה נגד המטרה (שהיא ההתנחלות)?
עד לפני חודש וחצי בערך נמשך מסע ההסתה הזה, אליו הצטרפו גם התקפות מפורשות על רשויות המדינה (אחד מקורבנותיה היה אגב האלוף שטרן עצמו, שהותקף כשבא להתפלל בכותל), המלחמה היא שעצרה אותו. עכשיו הקונצנזוס, והורדתה של תכנית ההתכנסות מעל סדר היום הציבורי, אפשרו לכולם להתאחד סביב הסכנה המיידית. אבל טוב יעשו מחנכי הציונות הדתית אם במקום להחמיא לעצמם על החינוך הפטריוטי שהקנו לבניהם ובנותיהם, יזכרו גם את מה שעד לפני רגע היה גל עכור ומסוכן.
כדאי שרבנים כמו סדן, יובל שרלו ואחרים מן הזרם ה"ממלכתי" לא ירפו ממלאכתם החשובה ומן הניסיון להחזיר את הממלכתיות כערך. מפני שהמאבק על עתיד ההתנחלויות עוד לפנינו. גם 4,000 טילים לא יכולים לקבור תחתיהם את הכוח שדחף להתכנסות, את סכנת הפיכת היהודים למיעוט גם בישראל. ההתנחלות עדיין עשויה להטביע את חלום מדינת הלאום היהודית בסיוט דו-לאומי, שאינו אלא מלחמת אזרחים. הפטריוטיות עוד תצטרך לעמוד במבחנים קשים.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
