כי תצא: הרוע נשפך במלחמה
התורה מזהירה מהאש המשתוללת בעולם בזמן מלחמה, ואינה מבחינה בין צדיקים לרשעים. והרוע מתחיל בתוכנו
בין כל פסוקי הפרשה ומצוותיה מתחבא פסוק קטן, שעל פניו נראה טריוויאלי לגמרי: כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע (דברים כג, י). זה נשמע כמו הוראה של אם מגוננת על בנה היוצא למלחמה, ולא כאיזו הוראה שמימית. גם רש"י בפירושו לפסוק לא משנה את הסתמיות שלו, ורק מסביר למה יש חשש בשעת המלחמה מדבר רע: "שהשטן מקטרג בשעת הסכנה". זוהי תודעה תיאורטית של איש ימי הביניים באשכנז, היודע על בוריו את כל מקורות חז"ל ומבין מתוך כך שבזמן שניתנה רשות למשחית להשחית, הוא אינו מבחין בין דם לדם ובין ראויים ואינם ראויים.
היא שורפת גם את התבואה. זו פרשנות מסובכת מהפן התיאולוגי - היא מכירה באיזה שחרור של כוחות בעולם שאינם נשלטים על-ידי הצדק האלוהי, אלא כמהלכה של אש הפורצת לכל רוח. חכמים הרגישו במצוקה הדתית העולה מפרשנות זו והרהיבו עוז להמשיך את הפסוק המתאר את השריפה עד הסוף: "שלם ישלם המבעיר את הבעירה". המבעיר המצפה את הניזוקים שלא עשו דבר, אומרים חכמי התלמוד, הוא הקב"ה בעצמו. הוא שרף את הקוצים, ואיתם את התבואה, והוא צריך לתקן את השריפה.
המקור לפרשנות זו הוא דרשה נדירה של חכמים על פסוק המתאר מהלך של שריפה (שמות כב): כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבעיר את הבערה. האש נועדה לשריפת הקוצים אולם בדרך הילוכה
הפרשה קודמת - שופטים
עושה לביתו תחת אש
הרב בני לאו
התורה מכירה בצורך לשחרר קבוצות שונות משירות פעיל במלחמה. הבעיה מתחילה כשמנהיגים מקדמים אינטרס אישי או משפחתי, בשעה שחייליהם מוסרים את נפשם
התורה באה להזהיר אותנו מפני האש הרעה המשתוללת בעולם בזמן מלחמה ואינה מבחינה בין צדיקים לרשעים, בין מי שראוי לעונש למי שזך כשלג. אולם הרמב"ן מושך אותנו לכיוון אחר לגמרי - הוא מבקש לאתר את הרע שבפנים, בתוכנו, לא באיזו אש חיצונית ששורפת כל מה שנקרה בדרכה. בפרשנותו אנו, כל בני-אדם, אוצרים בתוכנו את אותה אש רעה. בימים רגילים האש הזו כבושה ומרוסנת על-ידי קודים חברתיים נימוסיים. יש איזו הבנה עמוקה לכל אדם החי בחברה מתורבתת שאי-אפשר לתת לרע לפעול באופן משוחרר ודורסני. אולם יש מצבים שבהם אנו יוצאים ממסגרת החיים השגרתית שלנו ומוצאים עצמנו במקום משוחרר יותר.
המקום הבולט ביותר הוא מחנה הצבא. שם יש אפילו ערך בשחרור האש הרעה הזו כחלק מהכשרת הלוחם. הקרביים שבינינו ודאי זוכרים עצמם מתנפלים על דמויות קרטון באימוני פרט, כשהמ"כ שואג: "רצח בעיניים!" - אחרי חודשים של שפה כזו משתחרר משהו מהרע הזה גם למחוזות אחרים. השפה אלימה יותר, ההתנהגות נעשית "קרבית" יותר, הגבריות מבקשת להשתלט, החיים נעשים גסים יותר. הרמב"ן כתב את פירושו במאה ה-13 וכידוע, מאז לא השתנה הרבה בטבע האדם. לשיטתו, לא מדובר על אנשים רעים אלא על כל אחד מאיתנו, "הישר בבני אדם בטבעו". הבשורה הטובה בדברי הרמב"ן היא שישנם חיים נורמטיביים, בהם יצר הטוב גובר על יצר הרע ואנו מתנהגים כראוי: אוכלים בצורה נאותה, מקפידים על רכוש הזולת, מתביישים ממעשי נבלה, שומרים על גדרי צניעות וכבוד האדם (ואשה בכלל אדם). האזהרה של התורה, לפי הרמב"ן, היא רק במצבי קיצון, שבהם יש חשש עצום לשחרור הרסן והבערת האש הרעה שבנו.
בשפה הישראלית נהוג לומר ש"כל העם צבא". יש חשש גדול שתרגום המשפט הזה אומר שבגלל הלחץ של החיים הישראליים שלנו, בגלל המתח והקשיים מבית ומחוץ - אנו עלולים לשכוח שיש בנו הרבה רע שצריך כיבוש. התנהגות אלימה, חוסר בושה בעשיית עוולות, גסות והתנשאות - כל אלה הם תוצרים של אש שאוכלת אותנו בשחרור יצרים. ואת האש הזו לא מכבים. שולטים בה, מרסנים אותה, מדכאים אותה - אך יודעים שהיא קיימת.
מודעות לאש הזו יכולה לשפר פלאים את איכות החיים הישראלית שלנו. באיגרת לבנו מדריך הרמב"ן כיצד להתמודד עם האש הרעה הזו. הוא מנחה אותו לכבוש כעסים ולהביא עצמו מתוך כך למידת הענווה, שהיא המפתח לתיקון החברה. והבן נדרש לקרוא את האיגרת אחת לשבוע; כנראה הבין הרמב"ן שההתמודדות עם הרע שבי מצריכה טיפול קבוע ומתמשך, ולא חד-פעמי. כעת, בעיצומו של חודש אלול - חודש שמתאפיין בתיקון אדם וחברה - זו ההזדמנות להתפלל לשלום גדול שיהיה בינינו, שלום שיתבסס על פחות כעס והרבה ענווה.
מומלצים
