מה אתם יודעים, אמא שלי הגיעה לחתונה שלנו
חשבנו שאת רגע השיא עברנו בעיריית טורונטו בקנדה, אבל נכון לנו עוד שיא. כשחזרנו לארץ, הרגשנו צורך עז לשתף את כל הקרובים והיקרים לנו בשמחה העילאית שלנו, ונראה שגם סביבתנו הקרובה ממתינה לאירוע כלשהו שנעשה פה בארץ. ותתפלאו, היתה גם כלה
היופי של המציאות שהתכשיט ואני יצרנו לנו בחתונתנו טמן בחובו עוד המשך מעניין ומרגש לא פחות. אנחנו חשבנו שאת רגע השיא בחתונה כבר עברנו בבניין עיריית טורונטו בקנדה, אבל נכון לנו עוד שיא. כשחזרנו לארץ, הרגשנו צורך עז לשתף את כל הקרובים והיקרים לנו בשמחה העילאית ובהתרגשות שלנו, ונראה שגם סביבתנו הקרובה ממתינה לאירוע כלשהו שנעשה פה בארץ. אף אחד לא ידע לומר למה בדיוק הכוונה. כמובן, היו כאלה שהפליגו בדמיונות, אבל בסופו של דבר הבנו שהאנשים מחכים להזמנה רשמית למשהו.
לא נזייף טקס חתונה נוסף, כיוון שטקס רשמי כבר עשינו
וכך התחלנו בחיפוש אחר קונספט לחתונה כאן בארץ. לא היה לנו מושג איך אנחנו רוצים שחתונתנו תיראה, שהרי לא נזייף טקס חתונה נוסף, כיוון שטקס רשמי כבר עשינו, ואנחנו כבר נשואים. ומובן שאין על מה לדבר על טקס דתי. לא שיש לי משהו נגד טקס כזה, אבל נראה שמצדם תהיה הסתייגות כלשהי, בלשון המעטה. אגב, יש רב בארץ, שמחתן בני זוג מאותו מין ובחינם, מתוך אידיאולוגיה של חופש הבחירה. בעבר אפילו קיבלנו טלפון שלו מזוג גברים שהוא השיא, אך נראה לנו בכל זאת שיותר מתאים לנו משהו אחר.
החיפוש אחר הקונספט לחתונה בארץ לא היה שונה במהותו מחיפושים אחרים שעושה ברחבי הארץ כל זוג שמתחתן. ומובן שכמו כל זוג שמתחתן, גם אנחנו חשבנו שאנחנו הולכים להמציא את הגלגל מחדש, או לשוב ולגלות את האש, וליצור חתונה שכמוה לא נראתה עוד מעולם, בארץ ישראל ובגולה כולה. נבחר את האולם הכי יפה (התכשיט רצה בגן, פתוח, עם צמחיה, ובאביב, שלא יהיה חם מדי ולא קר מדי, ועם פרחים), את הכסאות הכי מדהימים (לא ממתכת, זה קר ומנוכר), האוכל הכי מעולה שקיים (אני רציתי סושי), המפיות הכי נעימות (בצבע כתום, זה משתלב עם הירוק של העצים), המוזיקה הכי מתאימה (לא רועשת, נעימה, אולי ישראלי, אולי קצת ג'ז), האווירה הכי זורמת (חובה!), האורחים הכי אינטימיים שיהיו רק שלנו (שלנו ושל אמא של התכשיט, ושל סבתא של התכשיט, ושל הדודים שלו, ועוד קומץ ידידי משפחה שאנחנו לא ממש מכירים, אבל פשוט חייבים להזמין כי פשוט חייבים). בקיצור, הכי טוב, הכי הרבה, והכי מושלם שרק נוצר.
דראגיסט בלבוש כלה ליווה אותנו בהופעה
כך, כחמישה חודשים לאחר החתונה בקנדה, עמדנו שוב התכשיט ואני תחת חופה, הפעם בעברית, מחובקים בסביבתנו האוהבת והתומכת, בלילה אביבי, לצלילי נגני ג'ז ושירי ארץ ישראל, עם אוכל מעולה, והתחייבנו בשנית האחד כלפי השני. לא לפני שסבתא של התכשיט, ניצולת שואה שלא מזמן חגגה את יום הולדתה ה-80, בירכה אותנו בפני האורחים במילות אהבה, תמיכה וחיזוק, וכמוה גם חברינו הטובים ביותר. דראגיסט בלבוש כלה ליווה אותנו בהופעה בתחילת הטקס ובסיומו, כך שגם אצלנו היתה כלה בסיפור. ועל מנת שממש יהיה מושלם, הקרנו על מסך גדול את אותו הטקס המרגש ההוא, בבית עיריית טורונטו בקנדה.
מובן שאין לבן ללא שחור, ואיך אפשר ללא המשפחה שלי ברקע? החוויה המרגשת והמיוחדת הזו של החתונה הכניסה באופן די ברור את משפחתי לאי שקט. היו לכך שתי סיבות עיקריות. הראשונה היתה, שכל עוד האירוע התקיים בקנדה, שם רחוק, אפשר היה להתעלם ממנו כאילו שלא היה. אבל עכשיו מדובר על אירוע פה בארץ, שדורש המון הכנות, תיאומים, בחירת קייטרינג, מקום, נגנים וכדומה - כבר יותר קשה להתעלם מן ההתרחשות, התכונה, וההתרגשות האופפת את הסביבה.
סיבה שנייה היתה שלא ויתרתי, ושמתי בדואר של כל אחר ואחד מבני משפחתי הזמנה לחתונתנו. הזמנה לאבא ואמא, הזמנה לדודים, והזמנה לסבתא וסבא. לכו-לם! גם כי רציתי שהם יבואו, וחשבתי שאולי כך, עכשיו ברגע האמת, אולי בכל זאת משהו ישתנה, וגם כי רציתי שלא תהיה להם סיבה בעוד מיליון שנה, כשיקבלו אותי עם בן זוגי, לבוא ולומר, "לא הזמנת אותנו, דווקא אולי היינו באים".
ההזמנות עשו את שלהן, והתחילה התרחשות בקרב בני משפחתי. היה ברור לי ולכולם שהאחים שלי מגיעים. הם תמיד תמכו בי, או יותר נכון קיבלו אותי, אבל בצנעה, מבלי לעורר מהומות מיותרות. לגבי שאר בני המשפחה, המצב היה לוט בערפל.
"אף אחד לא יילך לדבר הזה, אסור לתת לזה יד, זה אסון!"
החל סבב שיחות והתייעצויות. מובן השיחות במשפחה היו בינם לבין עצמם, אני לא נמצאתי שותף ראוי לדיונים, והיו דיונים נוקבים בנושא. דודות שלי החלו לשוחח האחת עם השנייה: "תגידי, מה עושים?" לבסוף דודה אחת החליטה לוותר. השנייה מצאה פתרון מספק מבחינתה: היא הסכימה שבנותיה ילכו לחתונה. החלטה זו שלה עוררה מהומת אלוהים אצל סבתא שלי, שאיימה בחרם משפחתי, דם ותמרות עשן: "אף אחד לא יילך לדבר הזה, אסור לתת לזה יד, זה אסון!"
הוריי שתקו. הם לא התכוונו להגיע. אבא שלי התעלם מזה כאילו מדובר בהזמנה לאירוע של הצופים שבטעות הוכנסה לתיבה הלא נכונה, או הודעה על בזאר של בגדי יד שנייה שכל השכונה מוזמנת אליו. פשוט התעלם.
ביום החתונה, 19:30, חמש דקות לפני שאחותי יוצאת מביתה לחתונה שלי, אמא שלי מתקשרת אליה: "מתי אתם יוצאים?" היא שואלת.
אחותי עונה: "ממש עכשיו, למה?"
"את יכולה לעבור דרכי לפני שאתם נוסעים?"
"מה קרה, אמא, קשה לך? את רוצה שאני אהיה איתך קצת?"
"לא, אני רוצה שתעזרי לי לבחור מה ללבוש. החלטתי להגיע, אבא מסכים שאני אלך...."
אמא שלי היתה בחתונה שלי. אמא שלי הגיעה בהפתעה. בכיתי כמו ילד. היא הכירה את התכשיט לראשונה ביום חתונתי, לחצה את ידו, הוא נתן לה נשיקה בלחי, לאחר שנים שאנחנו ביחד. אמא שלי היתה בחתונה שלי, וזה היה רגע השיא של שתי החתונות גם יחד. אמא שלי היתה בחתונה שלי. היא אמנם היתה שקטה, ישבה בצד, נחמדה אך מסוגרת, מחייכת אך מקפידה על ריחוק ושתיקה מנומסת, מוקפת בכל עבר בקמצוץ בני הדודים שהגיעו, אבל אמא שלי היתה בחתונה שלי. כן, אמא שלי היתה בחתונה שלי, כבר אמרתי את זה?
- באדיבות www.hutzpa.co.il
- הכוח לשנות
לפנייה לכתב/ת 
