מי עוקר את שיני המבקר
בימים בהם מיטשטש הגבול בין מותר לאסור, יש לגנות כל ניסיון לרסן את מוסד מבקר המדינה
יו"ר ועדת החוקה, פרופסור מנחם בן ששון, יצא בהתקפה חריפה על מבקר המדינה, כאשר טען, על רקע פרשיות אולמרט: "לנגד עיננו צומחת ישות חדשה, הנוטלת לעצמה סמכויות נרחבות בתחומי החקירה הפלילית וההעמדה לדין, זאת מבלי שהדברים הוגדרו, מבלי שמוגדרות או נשמרות זכויות יסוד חוקיות בסיסיות של הנחקרים - גדולים כקטנים". ואף הוסיף ואמר כי "יש בישראל שלוש רשויות בלבד ... והכנסת היא מקור סמכותו של מבקר המדינה". בימים האחרונים, בהם מלאה ישראל בשחקנים שונים אשר אמורים לחקור ולבקר, יש צורך לעשות סדר ולדייק בניסוחים.
הכנסת, כנזכר בחוק יסוד המבקר, היא אמנם המקור לסמכותו; היא זו הבוחרת אותו ובידיה היכולת להעבירו מתפקידו ברוב של 90 ח"כים ומעלה. המבקר הוא שמחליט על הנושאים בהם תעסוק הביקורת מדי שנה, להוציא מקרים בהם הוועדה לביקורת המדינה, מליאת הכנסת או הממשלה מבקשות ממנו להגיש חוות דעת. כלומר לצד המקור לסמכות של המבקר, שהוא אכן הכנסת, המבקר עדיין עצמאי ובלתי תלוי בביצוע השוטף של תפקידיו. כאשר יוצא בן ששון בביקורת שכזאת נגד המבקר, הוא מגמד את המוסד הכולל 270 עובדים, אשר תפקידם לבדוק ולהפוך כל אבן לפני שניתנות הצהרות והחלטות.
כיוון שאנו מבינים כי מוסד מבקר המדינה הינו מוסד עצמאי, אזי למרות שאינו נקרא רשות רביעית על פי החוק, הוא מהווה רשות לכל דבר ולכך גם המחוקק התכוון. אין ספק כי בתקופה בה אושיות החוק מתנדנדות, והגבול בין המותר לאסור מיטשטש עד כי האסור נראה ומתעתע כמותר - דווקא בתקופה כזו אין לרסן את מוסד ביקורת המדינה, או ליטול ממנו את שיניו. הביקורת על המבקר היא בעצמה חריצת דין ושפיטה שלא היה מקום לעשותה.
השאלה המרכזית אם כן במקרה זה אינה האם מוסד המבקר הינו בגדר רשות רביעית, או האם הוא מרחיב את סמכויותיו, אלא האם ראוי היה למבקר המדינה לתת פומבי להמלצתו לביצוע חקירה פלילית נגד ראש הממשלה. האם צודק פרופ' בן-ששון בטענתו כאילו פרסום פומבי שכזה בתקשורת חורץ את דינו של ראש הממשלה. מרים בן-פורת, מבקרת המדינה לשעבר, חרצה את הסיסמה "הציבור ישפוט". אני לא בעד להעביר את חריצת הדין לציבור, אולם אני סבורה שעל הציבור לקבל דיווחיות ושקיפות מלאה ממוסד ביקורת המדינה ביחס לאישי ציבור, אשר נגדם יש ראיות לכאורה על ביצוע מעשים פליליים.
אין ספק שעל הציבור לדעת מה קורה, קל וחומר כאשר מדובר בדמות כמו ראש הממשלה האמור להנהיג את המדינה. אין ספק שאסור להגביל את חופש הביטוי של מוסד המבקר, שכן האפקטיביות שלו תלויה במידה רבה באמינותו הציבורית ובפנייתו לאמצעי התקשורת. מוסד הביקורת עצמו עומד לביקורת המציאות, שהרי אם המלצות המבקר יימצאו חסרות בסיס, עלול הדבר לפגום באמון הציבור בו. ממילא ברור כי אין למוסד ביקורת המדינה אינטרס בפרסום מידע שאין בו בסיס, ואין מקום להגביל את חופש הפרסום שלו - אף לא מחשש פן ייחרץ דינו של עובד ציבור בטרם הגיע למשפט.
ד"ר קרין ברזילי-נהון חוקרת סוגיות בחברה וממשל
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
