הקרב על הגט המיוחל
אנחנו כשני יריבים שעומדים להתחיל את המערכה המי-יודע-כמה בקרב על החופש. את מגילת הגט יכול להעניק לי רק הדיין לבוש השחורים שמפשפש עכשיו בזעם בתשמישי המיטה הזוגית שלי, ואני יודעת שעוד לפני שאוציא מפי מילה אחת, לבעלי כבר יש פוֹר ענק עלי, בשל העובדה שלא עשהו אשה. פרק ראשון מתוך "בייבי דול", ספר חדש
"אז את שוכבת או לא שוכבת?" זה כל מה שעניין את הדיין, איש גדול ומזוקן, לבוש שחורים. והקול שלו הדהד למרחקים באולם בית הדין הרבני.
בסמטה למטה עבד השוק של נתניה כרגיל. רק לפני כמה חודשים התרחש כאן פיגוע תופת והאנשים לא ידעו את נפשם מבהלה, ועכשיו, שגרה. הקונים שבו לצפיפות החמה והלחה של סמטאות השוק, אנשים בחרו עגבניות בחצי שקל לקילו והכניסו לתוך סל רשת קרוע חבילת נענע טרייה וירוקה לתה של אחר הצהריים, ומולי עמד איש זר וביקש ממני בטון בוטה ופטרוני לדעת עם מי שכבתי, איפה שכבתי וכמה גברים היו לי מאז שבעלי עזב את הבית. נדמה היה לי שגם בעלי נבוך ורוצה להיחלץ לעזרתי. אבל הדיין לא הרפה ורק המשיך במנטרה הסקסיסטית הצורמת. "נו, אז תספרי לנו עם כמה גברים שכבת?"
יום קודם נפגשתי עם סמנכ"ל השיווק של ערוץ פלייבוי בישראל, כדי להכין כתבה על התפתחות סל התכנים של הערוץ. במשך שעה שמעתי לפרטי פרטים על סרטי הפורנו החדשים שהערוץ טרח לרכוש. כשהבטתי בדיין המזוקן העומד מולי נדמה היה לי שהוא מבקש להחזיר אותי לפגישה ההיא, אבל המבט הקשה שלו הזכיר לי באחת את המציאות. אני בקומה החמישית של בניין אפור, בבית הדין הרבני שליד השוק, בעיר שכל כך זרה לי, מתבקשת להשיב לגבר זר על מעשי האהבים שלי, השמורים למחוזות אחרים והנלחשים בדרך כלל על אוזנו של מישהו.
אני מגניבה מבט חטוף במי שבעוד רגע כבר לא יהיה בעלי ומנסה להציל מפיו משהו, קמצוץ אמפתיה שתגן עלי מפני האיש המאיים. אבל בעלי טרוד במעמד הרבני הזה, ואנחנו כשני יריבים שעומדים להתחיל את המערכה המי-יודע-כמה בקרב שלא נגמר. הקרב על החופש. הקרב על הגט המיוחל. ואת מגילת הגט הזו יכול להעניק לי רק הדיין לבוש השחורים שמפשפש עכשיו בזעם בתשמישי המיטה הזוגית שלי ואני יודעת שעוד לפני שאוציא מפי מילה אחת, לבעלי כבר יש פוֹר ענק על, ולוּ רק בשל העובדה שלא עשהו אשה.
אני עומדת שם, והחלונות מתכסים אדים של גשם אפור של חודש פברואר. דמעות גדולות של השמים זולגות על שני אנשים שפעם היו מחויבים זה לזו עד שהמוות יפריד ביניהם, ושעכשיו מחליפים את מילות האהבה הרכות בשתי חרבות שלופות המוצאות מנדנן. בעלי טוען שאליבא ד'שולחן ערוך יש לכרוך את נושא הממונות במתן הגט, ומכיוון שלא סיימנו את ההליך בבית המשפט לענייני משפחה, שם אנו דנים בנושא הממונות, אין טעם לדון בגט. עורך הדין שלי טוען שכבר ארבע שנים אנחנו לא מצליחים לסיים את ההליך המשפטי, ושלפי רבנו ירוחם די בכך שהצדדים מסכימים להתגרש כדי לאפשר להם לתת ולקבל באופן הדדי את הגט, מבלי כל צורך לדון בענייני ממון או בענייני מזונות, שיכולים להיות נדונים כחלק נפרד מהגט. אז שואלים את בעלי מה דעתו על העניין, ובעלי משיב שכבר ארבע שנים אנחנו לא חיים ביחד ולא מנהלים מערכת יחסים רגילה שבין בעל ואשה, ושאין לו כל בעיה לתת לי את הגט, ובלבד שיוסדרו העניינים הממוניים.
"תני לבעלך לגמור לדבר", זועף האיש הבשרני
אני מרגישה שאני מאבדת זמן, שטיפּות דמי האחרונות נסחטות לאט-לאט ושמישהו, לעזאזל, יואיל בטובו לפנות אלי ולשאול אותי מה אני חושבת על כל העניין. אני מרגישה שעד שיגמרו כל ענייני הממונות הגדולים אני בטח אהיה בגיל הסבתא שלי, כבדה פי כמה במשקל, כפופה פי כמה בגובה. אשה ממורמרת ועצובה.
כבר כמה דקות שהאיש העבה בחליפה השחורה שכח לשאול אותי עם מי שכבתי בזמן האחרון. אני לא יודעת מה נותן לי את הכוח לעמוד מולו. אני קמה ממקומי, למורת רוחו של עורך הדין, שלי ומבקשת את זכות הדיבור.
"הרי לא יכול להיות שלא תרצו לשמוע מה יש לי לומר. חיכיתי בסבלנות רבה לדיון הזה ואתם חייבים לשמוע אותי".
"תני לבעלך לגמור לדבר", זועף האיש הבשרני, שנראה לי מישהו ששונא נשים מאוד, "ואל תתפרצי באמצע. זה יכול להיגמר בביזיון בית הדין. וחוץ מזה, עוד לא ענית לנו אם שכבת".
אני מנצלת את הפִרצה הקטנה והאפורה שנוצרה כאן עכשיו, ומבחינה פתאום בפימה הגדולה של הדיין הלבוש שחורים, שעליה גם מזדקרת שערה שהוא כנראה שכח למרוט לפני שהגיע הבוקר לעבודה.
"שכבתי", אני עונה בפשטות, ודממה משתררת באולם הגדול והקודר. "מה חשבתם שעשיתי כל הארבע שנים האלה? התבודדתי? לא קשרתי קשר עם אף אחד? איך אפשר בכלל לשרוד את הדבר הזה בלי לרצות שיהיו לידך אנשים? אבל לשנייה אחת, גם ברגעים הכי קשים, לא הפסקתי להיות חברה טובה לחברים שלי. תשאלו אותם אם אתם רוצים, ילדה נאמנה להורים שלי. ובעיקר, א מ א, אמא מצחיקה, אמא מפנקת, אמא אוהבת, אמא מחנכת, אמא, אמא, אמא, אמא... גם בלילות שבהם הייתי הכי לבד עם עצמי, תמיד ידעתי שיש לי בשביל מי לקום בבוקר. שם, עם הילד שלי, אני יודעת מה זאת אהבת אלוהים אמיתית, ענקית, אינסופית. שם זה ללא תנאים. על אהבה כזאת אני לא רוצה לוותר. אני כבר בת 35, אבל אני יודעת שאפשר למצוא אהבה כזאת גם בין גבר לאשה. אני מרגישה את זה בגוף. ואני יודעת שעם אהבה כזאת מרוץ החיים הוא הרבה יותר פשוט והרבה פחות כואב. כשיש לצדך מישהו שאוהב אותך וחומל עליך כשצריך, ורוצה לראות אותך במיטבך. וזה רק שניכם בברית שכרתם ביניכם, מול העולם. ברית כמו שכרתנו כשהיינו ילדים, אתם זוכרים?"
הדמעות זלגו מעצמן. גם האיש שלי בכה, ונדמה היה לי שגם בעיניו של הדיין עלתה לחלוחית.
"אתה בטח לא חושב שאני נמצאת כאן כי זה מה שרציתי שיקרה לי. כשעמדתי מתחת לחופה לבושה בשמלה הכי יפה שהיתה לי בחיים חלמתי שהנה-הנה אני נכנסת אל הבית שלי, סוגרת את הדלת ומרגישה הכי מוגנת בעולם. אבל זה לא מה שקרה. אז אולי תיתן לי צ'אנס לא לבזבז ככה את הזמן היקר של החיים? אולי כבר תיתן לי את ההזדמנות לנסות לאחות את השברים ולהקים לי בית חדש, אחר, מלא באהבה, כזאת..."
הדיין שתק. כולם שתקו. אפשר היה לשמוע את אוושת המזגן הפולט אוויר יבש וחם, מנסה להתגבר על הקור של חודש פברואר. בחוץ, במסדרון, שמעתי אשה אומרת לגבר שלה שלא ידאג, שזאת רק ההתחלה ואם הוא רוצה מלחמה, מצדה שיביא את כל המשפחה שלו לכאן, אבל גם היא יודעת להילחם. שנאתי את מה ששמעתי וחשבתי שבטוח גם היא פעם לחשה לאוזנו של הגבר שלה מילות אהבה.
מזכירת בית הדין הרבני פתחה רגע את הדלת, הציצה פנימה ואמרה לדיין: "הרב שפירא, עוד הרבה זוגות מחכים בחוץ היום". רק עכשיו שמתי לב שיש לו גם שם פרטי. הוא פתח יומן ירוק כהה, עב כרס, הרכיב זוג משקפיים ענקיים ופסק: "גט מחר בבוקר. מה אתם עושים מחר בבוקר?"
למחרת הגענו לאותו אולם בדיוק. הדיין שלנו לא היה שם. קיבל אותנו מישהו חדש, נעים סבר. היתה רכות בקולו כשביקש מבעלי להגיד שהגט הוא מרצון ושהוא מדיר כל שבועה שבה נשבע בקשר לגט.
זה בכלל לא הצחיק, כי בעלי בכה ברצינות
בעלי חזר על מילותיו כאילו היתה זו סצנה מלודרמטית מסרט ערבי של יום שישי שהיינו רואים כשהיינו קטנים, מאלה שבהם לא הפסקנו לבכות ביחד עם הגיבורים, עכשיו בעלי היה בתפקיד המוהנדס שצועק לאשה העצובה "אינתי תלאעה" לא פחות משלוש פעמים. אבל זה בכלל לא הצחיק, כי בעלי בכה ברצינות.
אחר כך חיכינו שעה בחדר המתנה עד שסופר סתם כתב את הגט על נייר קלף ובעלי קיבל את קלף הגט לידיו מקופל, ואני חשבתי רק על מסיבת הגירושים שתכננתי לערב, בבר תל אביבי משכר. פתחתי את ידי, הסתכלתי עמוק בעיניים שלו וניסיתי להצחיק אותו בבדיחה של בזוקה, כזאת שהיינו מספרים אחד לשני עוד כשהיינו חברים טובים: "עד גיל 21 תגיע לירח, אבל לא אמרו לך שתתגרש..."
הוא סינן לעברי "זה לא הזמן, מתי כבר תתבגרי?" ולפני שהספקתי לענות לו הניח את הקלף בידי ואמר לי: "זהו גטך".
ברגע שהוא הניח לי את הקלף ביד, כמעט הפלתי אותו, ומזל שלא, כי אז כל הטקס היה פסול והייתי יכולה לשכוח מהמסיבה של הערב, אחרי שכבר ארגנתי בייביסיטר. בשנייה האחרונה תפסתי את הקלף חזק-חזק, שלא יברח לי מהידיים, צעדתי שלושה צעדים לכיוון הדלת. ואז, כשכמעט איבדתי אוריינטציה כללית, החזרתי את הקלף לדיין ואמרתי לו: "זהו גִטי".
כשיצאנו החוצה, רק אז התחלתי לבכות. חיבקתי את מי שהיה עד לפני כמה דקות בעלי כל כך חזק, שאף אחד לא הבין מה אנחנו עושים שם. פתאום רציתי לחזור להיות החברה הכי טובה שלו, לשחק איתו באבא ואמא ולבנות איתו ארמונות בחול, כמו אלה שבניתי פעם, כשהייתי קטנה.
- מתוך הספר "בייבי דול", מאת רינת גור, בהוצאת ספרית מעריב.
לפנייה לכתב/ת 
