לפי המידה

סבו של אלן מקנלי התחתן בגיל ארבעים ושבע. אביו החל לדבר רק בגיל ארבע. מקנלי עצמו למד לקשור את שרוכי נעליו בגיל תשע, קיבל רישיון נהיגה בשנתו השלישית בקולג', אחרי שניגש לבחינה ארבע פעמים, והגיש את הדוקטורט שלו לפני ארבעה-עשר חודשים, לאחר שמונה שנות לימודים מפרכות. את כל זה נהג מקנלי עצמו לספר תכופות, לעצמו בייחוד, בהתרסה ואף במעין גאווה: מה חשוב כמה זמן לוקח כל דבר? בסופו של דבר השיג הכל. שרוכי נעליו היו עתה קשורים ללא דופי, הוא נהג זה תריסר שנים מבלי שתיזקף לחובתו ולו עבירת תנועה אחת, והדוקטורט... הדוקטורט זכה לשבחים מופלגים מכל קוראיו. הוא אף זכה בפרס האגודה האמריקאית להיסטוריה של המדע לעבודת הדוקטורט הטובה ביותר לשנה זו, ובעקבות הפרס פנו אליו עורכים משתי הוצאות ספרים אקדמיות, תהו אם חתם כבר אצל הוצאה אחרת על חוזה לפירסום ספר וגיששו לדעת מתי יהיה כתב-היד מוכן. הוא השיב לשני העורכים בנימוס מופלג, מודה על התעניינותם. כתב-היד, הבטיח, יהיה מוכן תוך שנה לכל היותר. כעת קרא מחדש את האי-מייל שהגיע אליו הבוקר: איאן הנקינסון, אחד העורכים, הביע דאגה לגורל כתב-היד, שעל-פי חשבונו היה אמור להיות מוכן לפני חודשיים ומעלה. האומנם, תהה, כבר פנה ד"ר מקנלי להוצאה אחרת מבלי להודיע לו על כך?

מקנלי שפשף את עיניו, התמתח והביט בצג המחשב הפתוח באתר הבית של הניו-יורק טיימס: יום שלישי, עשרים ושלושה באוקטובר. עשרים ושלושה באוקטובר! ולו נדמה היה ששנת הלימודים רק התחילה... הוא יצא מחדרו, חולף על פני הדלתות המוגפות של המשרדים הסמוכים, מקווה לא להיתקל באיש. יואב עברון, הבחין בסיפוק, עדיין לא הגיע. הוא נכנס לשירותי הגברים, מקפיד לרחוץ היטב את ידיו לאחר מכן. האם שכח להתגלח? שאל את עצמו למראה עור פניו האפרפר. הוא שלח יד אל לחיו, החליק עליה בזהירות, מגלה בהפתעה שהיא רכה, נטולת זיפים. לא, הוא פשוט עייף. אתמול ישב לעבוד עד מאוחר, מנסה להדביק את הפיגור שצבר. כוס קפה, אמר לעצמו. רק ישתה כוס קפה וישוב לעבוד. וכבר הוליכו אותו רגליו מטה, במורד המדרגות, אל המטבח הזעיר. רק כוס קפה, שב והשביע. הוא הרי הבטיח לעצמו שלא ייגע עוד בעוגיות. בכל היו אשמות עוגיות האוריאו. אלמלא הן היה נשאר לעבוד בחדרו כל אחר הצהריים, מתחזק לכל היותר בפחית משקה וחטיף מהמכונה, ולא נמשך אל המטבח בארבע, ואחר-כך בשלוש וחצי, ולאחרונה אף בשלוש או אפילו בשתיים וחצי מדי יום. אלמלא הן לא היה מוסיף חמישה קילוגרמים למשקלו מאז תחילת השנה שעברה, ולא היה נאלץ לפקוד את חדר הכושר שבקומת הקרקע ולבלות גם בו שעות עבודה יקרות. אלמלא הן לא היה מגיע הביתה שבע ומפוטם, נטול תיאבון לארוחת הערב שהייתה איימי מתקינה, טורחת על פסטה בפירות ים או נזיד שעועית ובשר ברזילאי. ואילו לפחות היה נהנה מהעוגיות! במקום זה הוא מתגנב אל המטבחון, פותח את המגירה בסתר, בולע חופן עוגיות בחטיפה... הפעם, הבטיח, לא יתפתה. הוא מזג לעצמו קפה, המתיק אותו בממתיק מלאכותי, נטל את הספל עימו ויצא, ממהר למשרדו.

כמה תוכניות היו לו כאשר בא לכאן! בשנה הראשונה, כך הבטיח לעצמו, יתקין את הדוקטורט שלו לכלל ספר – הרי התעניינו אצלו עורכים משתי הוצאות ספרים – ובשנה השנייה יכתוב עוד שניים או שלושה מאמרים, ישתתף בכנס בינלאומי, יתחיל בעבודת רקע לקראת ספר שני... והנה סוף אוקטובר, ועדיין לא השלים אף אחת מהמשימות. ארבעה-עשר חודשים חלפו מאז לחץ את ידה של המזכירה הזוטרה דיאנדרה שהובילה אותו למשרד המיועד לו, עוצרת בדרך בלובי המואר והמרווח הצופה מבעד לחלונות רחבים על הנהר. הוא נכנס אחריה אל הכוך המסונף לחדר ההסבה. "כאן," החוותה דיאנדרה על הקנקן הריק למחצה שעל הכיריים, "יש תמיד קפה, ובצנצנות תמצא תה צמחים." היא עמדה כבר לצאת כשנזכרה פתאום: "וכאן," שלפה במהירות ידית מתחת השיש, "במגירה הזאת יש תמיד עוגיות, אם תרצה." הוא עמד למחות – הוא אינו נוהג לאכול עוגיות – ובכל זאת הציץ אל תוך המגירה: בקן הרך, המרופד, נחו חפיסות אחדות של עוגיות תפוחות, עגלגלות, משובצות פתיתי שוקולד, ממולאות ריבה, מאובקות בסוכר. הוא כבר עמד לסגור את המגירה כשהבחין פתאום בעוגיות האוריאו. עוגיות האוריאו! כמה היה כרוך אחריהן בילדותו, כמה התענג עליהן. כבר שכח כמעט את טעמן: טעם חופש וילדות, טעמה של אותה שנה כששבה אמו ללימודי האמ-איי בעבודה סוציאלית, ופעמיים בשבוע היה חוזר מבית-הספר, מוזג לעצמו חלב מהקרטון שבמקרר, פותח את אריזת הצלופן הכחולה של חפיסת עוגיות אוריאו, מתענג על הדרור שקורא לו: החופש להפריד את כריך העוגייה בלשונו ולהטביע בקרם הלבן את חותם שיניו מבלי שאיש יגער בו, החירות לרבוץ עם העוגיות והחלב מול הטלוויזיה, הרשות לפזר פירורי עוגיות על השטיח, להתיז חלב על רצפת המטבח, לשכב על הספה בנעליו עם העוגיות בחיקו ולהחליף ערוצים בטלוויזיה עד שהתמונות מיטשטשות זו בזו על המרקע...

מתיו עמד ליד לוח המודעות שבמסדרון, מנופף לו לשלום. "ראית?" הצביע על נייר לבן, עבה, שהוצמד ללוח בארבעה נעצים, "יש מישרה ברֶדווּדס! היסטוריה של המדע."

מקנלי מיהר להתקרב אל הלוח. "המחלקה להיסטוריה של המדע באוניברסיטת רדוודס," קרא, "בשיתוף המחלקה להיסטוריה כללית, מכריזים על מישרת פרופסור עוזר להיסטוריה של המדע, שתיפתח, בכפוף לאישור תקציבי, בשנת הלימודים 2001-2000. עדיפות מיוחדת תינתן למועמדים המתמחים במדע פרה-מודרני..."

"יש לך מזל," אמר מתיו. "לי אין מה לפנות. הם כותבים 'עדיפות למדע פרה-מודרני.'" הוא השמיע אנחה. "ברדוודס! וממש בתחום שלך. אתה בטח נורא שמח..."

"כן," מיהר מקנלי להבטיח. "בטח," הוסיף בקול נכאים. רק כעת הבין את גודל הצרה שהוא שרוי בה. מישרת חלומותיו מתפרסמת: לא בהיסטוריה, אלא ממש בהיסטוריה של המדע, ולא בקנזס או במיסיסיפי, אלא ברדוודס! וכאילו לא די בכך – עדיפות למדע פרה-מודרני. אבל למה מהר כל-כך? הרי השנה רק התחילה. כדי להציג את מועמדותו עליו להראות הישגים: ספר, מאמרים, פירסומים. והנה, עדיין לא השלים ולו מאמר אחד. עד עתה הרגיע את עצמו, יש לו עוד שנה שלמה במכון, אבל עכשיו ידע: השנה שלפניו היא אחיזת עיניים. המישרות לשנה הבאה מתפרסמות כעת. על הפניות להיות מוגשות בעוד פחות מחודש. הוא חייב להתאמץ. לעבוד קשה כפליים, להדביק את הפיגור. הוא צריך לדאוג למכתבי המלצה. להכין מכתב פנייה משכנע, לעדכן את קורות החיים שלו... אך לפני הכל עליו לחלוק את החדשות עם דוביק. הוא חלף על פני המסדרון, ממהר לעבר משרדו של דוביק רוזן, חברו הטוב. מה היה עושה בלעדי דוביק? איך היה עובר בלעדיו את השנה האחרונה, על מורדותיה ואכזבותיה, על הפיגור שהצטבר והחשש שלא יצליח להדביקו? ואיך ישרוד בלעדיו את השנה הנוכחית, על מוראותיה והאי-ודאות שבה, ובראשן הפחד שלא ימצא עבודה? דוביק היה תמיד עליז, שמח וטוב לב, נינוח, מתבדח, מניח תמיד למקנלי לחוש בנוח במחיצתו. התלוננת שהספקת לכתוב רק שליש ממה שתיכננת השנה? הוא מוחה בידו בביטול וטוען שלא הספיק אף רבע. סיפרת, לאחר שהשבעת אותו לסודיות, שבדו"ח השנתי שמילאת הוספת כהנה פעילויות, לבל ייחשף הפיגור המדעי שצברת? הוא גומל לך, גם הוא בסודי סודות, ומגלה ששיפץ את הדו"ח שלו שיפוץ יסודי. התוודית באוזניו שלעיתים אתה מתענה בספקות, שמא אינך מתאים למסלול המקצועי שבחרת בו? הוא פורץ בצחוק טוב לב – כך מרגיש גם הוא רוב הזמן. אומנם לדוביק הייתה סיבה לשמוח: מישרה אקדמית כבר הייתה מוכנה לו בארצו. מקנלי לא זכר באיזו אוניברסיטה בדיוק – ליד תל-אביב, הסביר לו דוביק, אבל לא, לא אוניברסיטת תל-אביב. גם לא ירושלים. וכך היו עיתותיו של דוביק בידיו להעביר את השנה שנותרה לו בנעימים ולהתחיל לתכנן את שיבתו לישראל. יחד עם רייצ'ל אישתו היה מחפש רהיטים ומכשירי חשמל, בודק תקנים ומשווה מחירים, מברר את טיבם של שירותי משלוח ואת גודלן של המכולות.

משרדו של דוביק היה נעול עדיין, אך מקנלי שמע היטב את קולו מכיוון גרם המדרגות. ואכן, כפי שניחש, עמד שם דוביק, בגבו אליו, נושא עדיין את תיקו, משוחח עם יואב עברון בשפתם. מקנלי רצה ללכת משם, אך עברון הבחין בו והניד בראשו, ואז הסתובב אליו דוביק, פניו אורות, בירך אותו לשלום, ומייד המשיך בשטף שבו היה שקוע, הפעם באנגלית.

"אל תפריעו לעצמכם," התחנן מקנלי וביקש ללכת, אבל דוביק עיכב אותו בכוח כמעט – לא, לא, הוא לא מפריע, להיפך, חשוב שישמע גם הוא על מה הם מתווכחים, ואולי יוכל לתרום נקודת מבט רעננה משלו. וכך, מתלהטים ומשסעים זה את זה, דוביק באנגלית מצוחצחת במבטא ניו-יורקי ועברון באנגלית גרונית ונחרצת שעיצוריה לא מדויקים ותנועותיה לא מובנות, התנגחו שניהם עת ארוכה מול מקנלי, שהצליח להבין אך זאת: עברון מסרב להשתתף בכנס שמתכנן דוביק לארגן בשנה הבאה, למעשה אינו מוכן אפילו לדרוך באוניברסיטה שבה ילמד דוביק, מפני שזו האוניברסיטה שבה למד מי שרצח את ראש-ממשלת ישראל. דוביק, שלו כתמיד, הסביר בנועם כמה חשוב שדווקא אנשים כמותם ילמדו באוניברסיטה הזו, אחרת איך יבוא השינוי? עברון, מלוהט וסתור שיער, ביטל את דבריו של דוביק: את הטיעון הזה הוא מכיר היטב, כולו בנוי על כשלים ואי-הבנה, בדיוק כמו הטיעון – כעת, בלהט הוויכוח, עבר בלי לשים לב לעברית – שדווקא אנשים כמונו צריכים לשרת בשטחים כדי לשוות לכיבוש פרצוף נאור. הכיבוש מסריח וכמוהו גם המוסד המתקרא בר-אילן. ללמד שם זו התקרנפות, הטיח בדוביק מול עיניו של מקנלי המבוהל שלא הבין מילה: הוא עצמו היה מעדיף להיות זבן בסבן אילבן ולא ללמד באוניברסיטת יגאל עמיר!

משגמר לנאום החליק את ידו על שערותיו הצמריריות, נשם נשימה עמוקה עד שהסומק שבפניו נסוג ושבו ונראו הנמשים שעל לחייו ואפו, הבחין במקנלי ושב לאנגלית: "מצטער, אלן."

"אין על מה," השיב מקנלי. "אני רואה שאתה עדיין מתעניין בפוליטיקה."

"עדיין?" התפלא דוביק.

מקנלי ועברון הסבירו לו שניהם, זה באנגלית נינוחה, מערב-תיכונית, וזה באנגלית הים-תיכונית המשונה שלו, שהם נפגשו לראשונה באוקספורד. עברון זכה במילגת הבריטיש קאונסיל, בא לשנה אחת, מקווה להישאר לדוקטורט, ואילו מקנלי היה כבר בעיצומם של לימודי הדוקטורט שלו בהרווארד ובא גם הוא לשנה, לחקור כתבי-יד בספרייה הבודליאנית.

"אז אתם מכירים ממש מזמן!" השתאה דוביק.

כן. כבר לפני שש שנים הכיר את יואב. יחד ישבו בשלושה סמינרים, דרכיהם היו מצטלבות תדיר בספרייה, ופעם אפילו ניצח אותו במשחק שח במועדון הקולג' שלו, אולם ההיכרות מעולם לא הרחיקה מעבר למפגשים האקראיים האלה. מקנלי נטר לו, לבחור הנועז, השחצן הזה, שהאנגלית שבפיו הייתה דלה, גולמית כל-כך, רצופה שגיאות. באיזה ביטחון היה לוקח לעצמו את רשות הדיבור, נכנס לדברי האחרים, גובר עליהם בקולו עד שהשתתקו, מרצה ארוכות את דעותיו הנחרצות, משתף את כולם ברעיונות שצצו במוחו תוך כדי דיבור... והרי הוא, אלן, לא העז אפילו להטריח את סר הנרי פילמור הקשיש בדבריו – מה כבר יש לו לומר, מה יוכל לחדש למלומד דגול כל-כך? מתוך יראת כבוד שתק בשיעורים כל העת, מתכווץ בטינה בשומעו את יואב מפליג בביטחון, בקולו הרם, במבטאו הצורם, וכאילו להכעיס היה סר הנרי מחייך בחיבה אל יואב, מקשיב לדבריו בכובד ראש, מהנהן בשתיקה, מעיר מדי פעם הערה...

"אני לא רוצה להפריע לכם," פנה משם מקנלי.

"לא! לא!" עיכבו אותו שניהם, הוא לא מפריע כלל.

"אני חייב לחזור לעבוד," אמר מקנלי והביט בספל הקפה הפושר שבידו.

"צריך לדבר פעם," הפתיע אותו יואב. "הייתי שמח לשמוע על מה אתה עובד עכשיו."

מקנלי הנהן, תוהה מדוע עוטף אותו דכדוך בכל פעם שהוא משוחח עם עברון.

"נלך לאכול פעם," הציע עברון בחדווה, "או לקפה."

"כן, בטח," הסכים מקנלי. עדיין קיווה שיואב יפרוש משם, והוא יוכל לשתף את דוביק בחדשות על המישרה ברדוודס, אבל דווקא עתה המשיכו שניהם לדבר בשפתם, מתנהלים באיטיות לעבר חדריהם. הוא נופף לדוביק לשלום. "להתראות אחר-כך," פלט, מבקש ללכת.

"בצהריים," הבטיח לו דוביק, "אני אצלך. נלך לאכול יחד."

מקנלי פנה משם, מציץ שוב בשעונו: עשר וארבעים! הבוקר מתבזבז, נד לעצמו בצער. אסור לו, נזף בעצמו – מעתה הוא אינו יכול עוד להרשות לעצמו לבזבז זמן. עד הצהריים עליו לכתוב לשלושת הממליצים שלו, לעבור על קורות החיים שלו, להוציא מהספרייה את הכרך שבו הופיע מאמרו ולצלם אותו בשלושה עותקים... את זה יוכל ללא ספק לבצע עד בואו של דוביק.