זה לא כל כך נעים לראות לב שבור
אני לא מאמינה בדימויים של משוררים מדוכאים וחסרי מעש, ומעולם לא קניתי את הרעיון הבנאלי שלב יכול להיקרע או להישבר. לכן, ברגע שראיתי מקרוב את הלב הקרוע והמדמם של אביב, הבנתי שכנופיה של ייסורי מצפון כבשה לי את החלום
בחלום ראיתי אשה יפה, שאחזה בידי, התרוממה ומשכה אותי אחריה. עפנו החוצה מעל רוטשילד, פנינו ימינה בשינקין, וכבר היינו מעל הבניין של אביב. היא ירדה בביטחון לכיוון חלונו, שהיה מוגף, אבל זה לא הפריע לנו לחצות אותו בקלילות של רוח. אביב שכב על גבו בעיניים עצומות, עדיין לבוש בבגדים שלבש בבית הקפה. פתאום היא ואני התכווצנו לגודל של יתוש, והיא דחפה אותי לנחיר השמאלי של אפו, קפצה אל הימני, ותוך שתי שניות נפגשנו בפנים והמשכנו דרך הגרון היישר אל החזה. נעצרנו והבטתי קדימה בתדהמה: מול עינינו עמדה משאבה ענקית ואדומה. במרכזה היה קרע ענק, חתך עמוק ומכוער שדימם טיפות שקופות, שבתוך כל אחת מהן היתה תמונתי.
הלב. הלב הקרוע של אביב.
אני לא מאמינה בדימויים של משוררים מדוכאים וחסרי מעש, ומעולם לא קניתי את הרעיון הבנאלי שלב יכול להיקרע או להישבר. לכן, ברגע שראינו את הלב הקרוע של אביב הבנתי שכנופיה של ייסורי מצפון כבשה לי את החלום. אני כבר מכירה את הפרוצדורה, כשיש חלומות רעים אני פותחת את העיניים ומיד מתעוררת. חייכתי אל האשה היפה ואמרתי לה תודה על הסיור הדרמטי, אבל אני צריכה לעזוב כי החלום הזה דכאוני מדי, ופתחתי את עיניי...
אלא שזה לא הצליח לי הפעם. עצמתי אותן חזק, צבטתי את ירכיי, ושוב ניסיתי לפקוח את עיניים.
"את לא תתעוררי, את כאן איתנו"
"זה לא יעזור לך", אמרה לי, "את לא תתעוררי, את כאן איתנו". היא קראה לשתי בחורות נוספות, מיכל ותמר, שעופפו מתוך הלב ובידיהן כלי תפירה. הכרתי את מיכל, שהיתה חברה קודמת של אביב, וכשפגשתי אותו היה עדיין מאוהב בה. את תמר לא הכרתי, אבל אביב סיפר לי שהוא היה חודש בדיכאון אחרי שגמרה איתו.
התחלתי להבין מה קורה, ומיד אמרתי לה שאם היא אספה כאן את כל החברות לשעבר של אביב כדי ללמד אותנו לקח, אז מוטב לה שתפסיק. זכותו של כל אדם להחליט אם הוא רוצה להיכנס למערכת יחסים או לסיים אותה, ואף אחד לא הכריח את אביב לצאת איתי. תוך כדי שהטחתי בה טיעונים משכנעים ניסיתי שוב לפקוח את עיניי ולהתעורר.
צוותים של נשים וגברים נדרשים לתקן לבבות קרועים (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
"זה לא יעזור", אמרה שוב בקולה השקט. היא סיפרה שהיא אמנם מובילת הצוות, הכולל את מיכל, תמר ואותי, אבל היא מעולם לא שברה את ליבו של אביב. היא כבר שנים רבות מלווה צוותים של נשים וגברים הנדרשים לתקן לבבות קרועים. היא הוסיפה שלא כל מי ששבר לב בשגגה נדרש למשימה זו, אלא רק אלה שהפכו זאת להרגל. "הלוואי שהייתי יכולה להתעורר מהחלום המעיק הזה", מלמלתי, והיא, היפה, שקראו לה דלילה, הסבירה לי את הכללים:
"אורלי, אני לא יודעת כמה זמן ייקח, אולי שבוע, אולי שנה, עד שלבו של אביב ירפא, אבל אל תדאגי לחיים שלך, הם יחכו לך בדיוק באותו מצב שעזבת אותם. וכשתחזרי לגוף שלך את תתעוררי מהשינה של הלילה שבו זרקת את אביב, וכל מה שתעברי פה יישאר בשבילך רק זיכרון מטושטש של חלום".
"ואם ליבו של אביב לא יירפא לעולם?" שאלתי.
היא לא ענתה, כבר התרוממה באוויר, צריכה למהר בכדי להספיק ולקחת פלייבוי תל אביבי ששבר את ליבה הרך של נערה מרמת גן. אבל היא תגיע כל יום לראות איך אנחנו מתקדמות. ובינתיים - לתפור.
"התפירה היא רק חלק קטן מהעבודה"
מיכל ותמר הסבירו לי שהתפירה היא רק חלק קטן מהעבודה, ופירטו לי את סדר היום שלהן: אחת מהן עולה כל שעה אל המוח, משננת ומזכירה שהחיים יפים ויש עוד בחורות רבות בהן יוכל להתאהב. כשאביב נמצא בחברת אנשים, הן עולות אל העיניים, אחת לכל עין, ומחפשות אובייקטים.
"אובייקטים?"
"כן, את הרי יודעת כמה מוח של גבר יכול להיות ממוקד בטפל. הוא יכול להיות במסיבה ולמקד את עיניו כל הערב בבחורה עם חזה מרופד, וכך להפסיד את אהבת חייו שממתינה מעבר לפינה. בקיצור, אנחנו נמצאות בכל מקום שצריך, אפילו בלשון".
"בלשון? אתן לא מדברות במקומו, אני מקווה".
"לא, מה פתאום, את זוכרת איך אביב היה מנשק?" שאלו.
היא פתחה את הפה ואנחנו זינקנו אל הלשון (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
זכרתי, האמת שזו היתה הסיבה העיקרית שהתלהבתי ממנו בפעם הראשונה. מיכל ותמר חייכו. "כן, אנחנו יודעות מה נשים אוהבות בנשיקה".
עשיתי פרצוף: "אווו... זה נשמע מגעיל, כאילו אתן נישקתן אותי".
"לא", הן צוחקות, "אביב נישק אותך. אנחנו רק עזרנו ללשון לזוז בקצב הנכון. תביני, בנינו עלייך, לא ידענו שאת שוברת לבבות, קיווינו שאת הדבר האמיתי. תמר כבר היתה אמורה להשתחרר מכאן תוך יומיים אם לא היית גומרת איתו".
כשסיימו את ההסברים נמלאתי פתאום נחישות, לקחתי חוט ומחט והתעופפתי היישר אל הקרע הענק ותפרתי. חודשים תפרנו את הקרע הזה, ובין הלולאות הייתי עולה לו לראש, נשכבת על אחת הגומחות במוח וצופה בזכרונות שלו. היה נזכר בי כמעט כל שעה. הפארק הזכיר לו שהלכנו שם פעם, סרטים הזכירו לו איך ליטפתי לו את היד בקולנוע, וחיפה הזכירה לו שנולדתי בצפון. וככל שהיה נזכר וחושב יותר, המחשבות חלחלו עמוק לתוך הפצע הפתוח שבלב. מתי הוא כבר ישכח אותי?
ובוקר אחד קרה הדבר לו ציפינו כולנו. זה התחיל כשאביב היה בספריה, ואני הייתי תורנית בתוך העין שלו. מלבד הספרנית, שהיתה מבוגרת מדי, היו שם שני בחורים וזוג, וכולם למדו בשקט. איזה סרט משעמם, חשבתי, וכבר התחלתי לנמנם, כשפתאום שמעתי את תמר צועקת מלמטה שהלב של אביב דופק מהר מדי. הבטתי דרך העין וראיתי בחורה סמוקה שיושבת מול אביב.
חיכינו לדלילה בהתרגשות. רק לדלילה היה מותר לעזוב את הגוף של אביב, ולכן בכל פעם שהיינו צריכות לבדוק את טיבה של בחורה פוטנציאלית היינו מחכות לה. היא הגיעה תוך רבע שעה, וכולנו ערכנו ישיבת חירום.
"נראה לי שזה זה", מלמלה דלילה בהתרגשות.
"איך את כל כך בטוחה?" שאלה מיכל.
"גם לה יש צוות מתקן על הלב", ענתה דלילה מתנשפת. "שני גברים חסונים, והם עדיין לא סיימו את העבודה".
"שניים?"
"כן, מסכנה, קרעו לה את הלב אחד אחרי השני", ענתה.
"מנוולים", לחשתי, כי אני כבר מבינה כמה לב יכול להיות פצוע.
"בנות, אני חייבת לעוף מכאן", אמרה דלילה, "אבל תזיזו את עצמכן, זה הסיכוי שלכן לחזור הביתה, כי אולי אביבית תרפא את ליבו של אביב".
רק שינשק אותה כבר. הנשיקה הראשונה
כבר באותו הערב הם ישבו בבית הקפה בו נפרדתי ממנו. העיניים שלה נצצו, וכולנו ידענו שהיא נמשכת אליו, ולא משנה מה יאמר מכאן ועד סוף הערב. רק שינשק אותה כבר. הנשיקה הראשונה. לא לקחנו סיכונים, עלינו כולנו ללשון וחיכינו לנשיקה הראשונה. מנוחת לוחמות לפני קרב של לשונות.
"אני מרגישה שהולך להירקם פה סיפור אהבה", אמרתי כשישבנו שלושתנו ותכננו את הנשיקה. מיכל אמרה שדלילה סיפרה לה שאביבית רומנטית ורגישה כמו אביב. "אני רק מקווה שיסתדרו במיטה", מלמלתי. מיכל ותמר הזדקפו וענו פה אחד: "הם יסתדרו!"
"לא", מחיתי, "אנחנו לא עוזרות לו גם בזה!"
"דווקא קצת עוזרות".
"מה קצת? אני לא יורדת לשם, יש גבול לכל דבר".
תמר הרגיעה אותי, "אל תדאגי אורלי, אנחנו לא הולכות לשם, רק עוזרות לו להפעיל את האצבעות".
ובעוד אנחנו מדברות, הוא גוחן אליה ללא התרעה מוקדמת, ככה בבית הקפה מול כולם, ונושק לה עם השפתיים הצרובות שלו. היא פתחה את הפה ואנחנו זינקנו אל הלשון: קדימה!
חודשיים של אהבה כמו בסרטים, עם נשיקות, מכתבים, טיולים ופרחים. אביב בחור רומנטי, היה מחבק בכל רוחב הידיים, ואחרי חודשיים הוא היה מוכן. קבע איתה לארוחת ערב במסעדה קטנה בנווה צדק, ופסע בצעדים גדולים, כבר לא יכול היה להמתין. היום הוא הולך להציע לה שיעברו לגור יחד. ואנחנו אופטימיות.
דלילה הצטרפה לחגוג איתנו, וארבעתנו השתרענו בעליצות בתוך האישון הימני. דלילה הבטיחה שאם הכל הולך בסדר הלילה, מחר היא תשחרר אותנו בחזרה לחיים האמיתיים שלנו. אביבית התיישבה מולו רחוצה ומבושמת, בשמלה קיצית, רעננה ומוכנה לקלוט אותו אל תוך ליבה הפועם. רגע נדיר.
הוא הרגיש ברגע ואחז בכף ידה. המלצר הביא את הקפוצ'ינו, אבל אביב הזיז את הכוסות, גחן אל תיק הצד שלו ושלף זר פרחים. "בואי נעבור לגור יחד, אני אוהב אותך כל כך". איזה רגע, כמה קסומה אהבה יכולה להיות, אנחנו כבר על הרגליים, מתרגשות, מוחאות כפיים, נו כבר, תגידי "כן" שנלך כולנו הביתה להתכרבל בתוך שמיכת הפוך!
את הרגעים הבאים אינני יכולה לשחזר. אולי בגלל ההלם, או אולי היו אילו הדמעות שהציפו את עיניו של אביב והסתירו לי את המתרחש. אני זוכרת שהיא אמרה שקצת מוקדם לה, והוסיפה שהיא חושבת לנסוע לשנה לניו יורק, הציעו לה עבודה ותמיד חלמה על אמריקה, ובכל מקרה, ההתלהבות של הקשר קצת ירדה.
ניסיתי לסדר את המחשבות שהשתוללו לי. מה קרה כאן? נמאס לי לטפל בלב קרוע של גבר שאהב אותי פעם. אני רוצה הביתה, לגוף וללב משלי. רציתי לשבת לנוח, אלא שדלילה קמה מיד וצעקה: "אל הלב! כולן אל הלב!"
עפנו דרך הגרון ובית החזה, ישר אל הלב שמצאנו קרוע לכל אורכו, יורק דם מתוך שורת זרנוקים של סבל. אחזנו במחטים ובחוטים ותפרנו. שעות ארוכות לא עצרנו, עד שדלילה אמרה שאפשר לעשות הפסקה של חמש דקות.
דלילה ניגשה אליי. "אני מצטערת, אני יודעת כמה שרצית לחזור לחיים שלך".
"כבר חמישה חודשים", לחשתי. היא ליטפה אותי והזכירה שהכל מתרחש בחלומי ושהחיים יחכו לי בדיוק באותה נקודה שעזבתי אותם.
"ומה עם הגבר שלך?" שאלתי. תמר ומיכל ידעו לספר שיש אגדות על כך שהתיקון של דלילה צריך להיות גדול במיוחד, כי האהבה הובילה את הגבר שלה אל מותו.
"הגבר שלי", חייכה דלילה, "היה חזק כאריות, נועז כנמרים".
"ואיך קראו לו?" עדיין לא הבנתי.
"שמשון הגיבור. היה יכול לכל הגברים בעולם, אך ליבו נקרע בפניי", אמרה.
היא קמה, חשקה את שפתיה, ולקחה את המחט. "קדימה בנות, צריך לתפור".
לפנייה לכתב/ת 
