דור נולד
הם משכילים ובורים, ליברלים ואגוצנטרים, תוססים וממהרים לבכות, וממש כמו שמו של גיבורם הטרי: אשכ-מזרחיים
אין ספק שמי שישרטט את דמות החברה הישראלית בראשית המאה ה-21, לא יוכל להתעלם מתוכנית הטלוויזיה "כוכב נולד". זו הרבה יותר מעוד פצצת רייטינג אופנתית, שיובאה מחו"ל וגוירה בהצלחה. היא משקפת את העוצמה האדירה של הטלוויזיה, ובראשה ערוץ 2; את צמיחתה של תעשיית הסלבריטאים, המתמחה בייצור סדרתי של ג'אנק-פוד רוחני; את המציאות הכמעט הזויה שבה אנשים שרים וחוגגים מתחת לגשם של קטיושות, קסאמים ופיגועי טרור, ככה סתם כאילו כלום; ואת העידן הפוסט-לאומי, שבו הישראלים שוחקים את נכסיהם התרבותיים (בעיקר נכסי המוזיקה) ו"מנסטלגים" את עצמם לדעת. זו תוכנית שמגלמת מצד אחד את המקצוענות הניהולית המתפתחת במגזר הפרטי (הפקה המנתחת שווקים, המקפידה על כל פרט ומיישמת לקחים בזמן אמת) ומצד שני את תרבות האינסטנט, הקיטש ותאוות הבצע.
אבל מעל לכל, "כוכב נולד" וקהל אוהדיה הם מראה נאמנה לדור חדש של צעירים, שהתבגר לתוך העידן האולטרה תקשורתי - ופיתח מאפיינים תרבותיים בהתאם. טייב, מימון, סקעת, מויאל, גבסו, סעדו וכמובן שלושת הכוכבים העדכניים, כמו קהל מעריציהם הנלהב ברחבי הארץ, הם בני הדור הפוסט-צברי והפוסט-עדתי. זה דור שמעצב עידן חדש, שבו גיבורי התרבות אינם צומחים עוד רק מתוך אצולת הפנקס האדום והשכונות המבוססות בערים הגדולות, אלא גם מנתניה, קריית-גת, קריית-עקרון ומעלה אדומים.
השורשים הדתיים והעדתיים של דור זה, רובו צברים ובני צברים, אינם מוסתרים ומודחקים. אדרבא, הצעירים גאים בהם. אולם באותה עת אין הם תופסים את המוצא העדתי, וגם לא את מקום המגורים, מידת הדתיות והזהות הפוליטית, כתו השתייכות מרכזי בזהותם. המקצוע שבו יעסקו לפרנסתם ותחביבי הפנאי שיפתחו במהלך חייהם מהווים מוקד זהות הרבה יותר משמעותי עבורם. הם אינם אשכנזים או מזרחיים, "ערסים" או "חננים", צפוניים או דרומיים. הם פשוט ישראלים, ללא ערעור וללא סימני שאלה. שמותיהם הפרטיים, כמו גם המבטא, הלבוש, הרגלי הצריכה והרקע הביוגראפי (רובם לא נאבקו על קיומם החומרי ורובם מסיימים בית-ספר תיכון, משרתים בצבא, נופשים בטורקיה ונכנסים במרץ לפיתוח קריירה מקצועית) אינם צבועים בצבעי השתייכות מעמדית וכיתתית. ואף שהם ישראלים בנשמתם, הדמיון בינם לבין בני דורם בעולם המערבי גדול מזה של כל הדורות שקדמו להם.
זהו דור של סושי בפיתה, שלמה ארצי וברוס ספרינגסטין, מדונה ומאיה בוסקילה, המהרישי והרב עובדיה, גולני וגואה, שירי ארץ ישראל וראפ שחור, מעצר מבוקשים בשטחים - ומסיבות טרנס במועדון הלונה. זו מעין יאפיות גלובלית עם אופק מסורתי מקומי - מתכון תרבותי, מעניין ואופטימי, של מעמד מובּילי המפלס את דרכו בעזרת הנחישות ו"בעזרת השם". לא בכדי, אפשר למצוא דמיון מסוים (במראה, ברקע המעמדי, ובסגנון המוסיקלי) בין נינט ושירי מימון לבין כוכבות פרברים אמריקניות-לטיניות כמו כריסטינה אגילרה או ג'ניפר לופז. גם הראל מויאל "מתכתב" עם ריקי מרטין - אחד מסמלי המעמד החדש בחברה האמריקנית הפוסט-'ווספית'.
גם ג'קו וגם אייזנברג
דומני שהיה זה רענן שקד שניבא את זכייתו של ג'קו. בהברקה סוציולוגית הוא הבין שמדובר במותג המסמל בשמו (גם ג'קו וגם אייזנברג) את המפגש הטיפוסי בין מזרח למערב - כלומר, את האשכ-מזרחיות המושלת היום בכיפה. דומה שגם קולו ושפת גופו הדק (הוא הקרין גבריות חזקה אך בה בעת רגישות ושבריריות) לצד גינוניו ה"שאנטיים" (זקנקן, שיער ארוך קלוע ודיבור חרישי) סייעו לו להיבחר. בדומה לקודמו, יהודה סעדו (אשר ביטא את הז'אנר ה"ברסלבי") הוא נציג הניו-אייג' הישראלי, שנעשה פופולרי בקרב הדור הצעיר: חסידות דמוקרטית, שהיא מין שילוב משעשע ונוגע ללב בין הבבא סאלי, הרב קרליבך, פרויד, בודהה וישו הנוצרי.
הקולאז', הלכאורה בלתי עקבי הזה, מתבטא גם בתפישת העולם ובמטען הערכי והרוחני, המאפיין את הדור הפוסט-עדתי. הצעירים הללו קרובים לדת (בעיקר לגילויים החיצוניים והבלתי מחייבים שלה), אבל חילונים מאוד באורח חייהם (למשל, סקס חופשי ושתיית אלכוהול); הם ימניים בנטייתם הפוליטית, אך אינם מקדשים את אדמת ארץ ישראל. הפטריוטיזם שלהם אינו ניתן לערעור, אבל הם לא מעסיקים עצמם בדיונים רציניים על גורל המדינה ורחוקים משיח ההתפלצות על "אובדן הערכים". הם מסכימים שיש לשמור על "איכות הסביבה", אך זה לא מונע מהם לעשן ולחרוש את שבילי הארץ וחוץ-לארץ בטרקטורונים ורכבי שטח. השכלתם הפורמלית גבוהה בהרבה מהוריהם (בגרות, תארים אקדמיים ומקצועיים) אך בורותם מביכה. הביטלס, בוב דילן, אתניקס וזהר ארגוב יושבים בתודעתם על אותו קו גובה, ולאונרדו מעורר אצלם בעיקר אסוציאציה של צב נינג'ה, לא של אמן רנסנסי.
שפתם דלה ולוקה בשיבושים לשוניים, כגון החלפה בין לשון זכר ונקבה, לא רק משום שהם גדלים במערכת חינוך רדודה וכושלת, אלא משום שהיום "הכל הולך", והתביעה למשמעת עצמית, לריסון דחפים ולאיפוק היא בחזקת פגיעה בזכויות הפרט. ביקורת מחמירה (גם עניינית ובונה) נתפסת אצלם כרשעות ומביאה אותם בקלות מתמיהה לבכי תמרורים, דיכאונות והשתבללות כעוסה (מספרים שהיו לא מעט סצנות כאלה מאחורי הקלעים). ההורים, המורים ויתר הסובבים עוטפים אותם באהבה אין קץ (המנצח/ת בתחרות תמיד מתחבק עם הוריו) ומרבים לשבח אותם גם על הישגים טריוויאליים (המילה "מדהים" נזרקה לחלל התוכנית בשכיחות ובקלות מעצבנות). זה נעשה לא רק בשם "החינוך המשתף" מבית היוצר הפסיכולוגיסטי, אלא משום שלימדנו אותם לבוז לכוח ולסמכות (הם ספגו את המסר שכל המנהיגים הם לא-יוצלחים ומושחתים). הזקנים אינם מרבים לבקרם ונזהרים בכבודם, גם משום שרבים מהם מתקנאים בהם והיו רוצים להידמות להם (שמתם לב איך מורות ואימהות מתלבשות בימינו?).
הדור הפוסט-עדתי מרכין ראש רק בפני ברוני התקשורת, משום שהוא יודע אל נכון שלמדיה הכוח להכתיר ולערוף ראשים, להלל ולקלל. הם מאמינים שבעידן הטלקומוניקציה והממון, הופעה בטלוויזיה (רצוי בתוכנית בידור או בטלנובלה) היא מפתח להצלחה בחיים (זו גם הסיבה שכה רבים צבאו על ועדות הקבלה של "כוכב נולד").
קשה שלא ליפול בקסמם. הם יפים להפליא, מטופחים במיטב מכנסי הלי-קופר, חולצות הבטן, הקעקועים, הפירסינג ותסרוקות ה-MTV. הם גם חדורי מוטיבציה להצליח, מקרינים חום ואמפתיה אנושית (מחבקים ומנשקים מזוזות וחברים), פתוחים רגשית זה לזה והרבה פחות מקובעים בדפוסי מגדר שמרניים בהשוואה להוריהם. מאידך, האגוצנטריות, פולחן המראה החיצוני, הילדותיות, החומרנות, ההדוניזם (הכל רוצים "לפנק ולהתפנק"), הצעקנות והשטחיות הרוחנית (המתבטאת בין השאר בנכונות מוגבלת למאמץ אינטלקטואלי אינטנסיבי ומתמשך, באימוץ בלתי מבוקר של אופנות, באמונות תפלות ובנטייה לחיקוי) - גם אלה מאפיינים אותם, ומעוררים דאגה באשר לעתיד כולנו.
היכן צועדת החברה הישראלית? בנתיב הפלורליזם התרבותי, שוויון ההזדמנויות, הפרגון ההדדי ושמחת החיים, המשתקפים בתוכנית "כוכב נולד" ובכוכביה ואוהדיה הצעירים - או אולי בנתיב השטחיות, הנטייה לגוזמה, פולחן התקשורת והחומרנות, המשתקפים בהם באותה מידה? נחיה ונראה.
לפנייה לכתב/ת 
גבריות שברירית: ג'קו
צילום: דלית שחם
מומלצים
