מעדיפים דוגי סטייל, רוצים להקפיא זרע

איוון קריפ מבאר: 

הגבר כמובן - כמובן, אני מניח שרוב המצביעים בפלח זה הן נשים. איתן נמנות שמרניות, נצלניות, קמצניות (כן, יש גם צורת נקבה ל"קמצן"). תרמו את קולם לתשובה זו גם גברים החוששים שיגידו עליהם שהם קמצנים, ג'נטלמנים מהדור הישן וגברים המאמינים שניתן לקנות נשים. אה, וגם כמה נדיבים.

חצי-חצי בחשבון - כאן הרוב הם כנראה גברים, כמו בכל אחד מהפלחים הבאים, ורובם שייכים לסקטור הקמצנים (הרי בסופו של דבר, גברים מזמינים יותר אוכל, ובדרך כלל גם מסייעים לאשה לגמור - את האוכל מהצלחת - לאחר ששנים של דיאטה כיווצו את קיבתה). בנוסף תרמו את קולם סוציאליסטים משני המינים ופמיניסטיות פראייריות.

כל אחד בעד עצמו - קמצנים-לייט (למרות כל האמור לעיל, מה, לא הבנתם שאתם אמורים לשלם?), קפיטליסטים, אגואיסטים, כאלה שאוהבים ארבע פעולות חשבון (בנים ובנות) ופמיניסטיות שלא מוכנות להיות פראייריות.

מי שיותר נדלק - עם טיפוס ה"נדלקת - שילמת" נמנים בעיקר קמצנים שבטוחים שלהם זה לא יקרה (כלומר, ההידלקות), או כוסיות-על-פמיניסטיות-קמצניות.

מי שיותר עשיר - קמצנים חסרי בושה, המוכנים לחשוף את חשבון הבנק שלהם בעלות זעומה של שתי כוסות קפה (או כדי להימנע מלשלם על שתי כוסות קפה) ושאר מיני הפמיניסטיות.

תלמה ולואיז מגיבות: 

סטטיסטית, בן זוגך מרוויח יותר ממך, ולכן יכול להרשות לעצמו לשלם עבור הפגישה הראשונה. גבר שאינו מתעקש לשלם את החשבון נתפס כקמצן שלא יטרח להביא אי פעם פרחים ושיתחשבן איתנו על הפופקורן בקולנוע. צריך רק לזכור:

(א) כללי הנימוס מחייבים שתושיטו ידכן לארנק ולפחות תשלמו את הטיפ.

(ב) בפגישה הבאה אתן משלמות.

(ג) העובדה שבן זוגכן שילם על הפגישה הראשונה לא מחייבת שתהיה פגישה שנייה.

(ד) הגבר אינו עשוי מכסף.

(ה) כל הסיכויים שאת לא מירי בוהדנה.

• לסקר
  
•  לתגובות בנושא
  

המלתחה שלו עלולה להרוס את התדמית שלך (צילום: ויז'ואל פוטוס)

מהי חשיבות המראה החיצוני?

תלמה ולואיז מחדדות:

תתפלאו, אבל כשכיף עם בחור, המראה החיצוני משני בלבד. הופעה חיצונית היא כבר סיפור אחר לגמרי. בחור, מקרר ככל שיהיה, לא יכול להרשות לעצמו להתגפף איתך בפומבי בכל לבוש שהוא. יש האומרים: "אתה מה שאתה אוכל". גירסה עדכנית: "את מי שאת נצפית בחברתו". גבר שנותן דרור למלתחתו, כלומר מגיע לפגישה עם מכנסי שלושה-רבעים, שכפ"ץ מעוטר הדפסים וקסקט, או עם מוקסינים בלי גרביים, עלול להרוס את התדמית שטרחת לבנות לעצמך.

• לסקר
  

אמיר קלנר, מנהל שירות לקוחות, JDate.co.il, מתפלפל:

בבואנו להסביר את חשיבותה של התמונה בכרטיסו של אדם, הקושי היחידי הוא להסביר את המובן מאליו - אנחנו מתקשים במשימות שכאלה. אתם שואלים למה להעלות תמונה?

למה בכל הבתים יש מראה? למה שמו שמשה בקדימה של כל המכוניות? למה בלילה מדליקים אור? למה עושים את השמלות שקופות? והתשובה הכי טובה שמצאתי היא - כדי לראות.

ואם בחיי היומיום הראייה עשויה להיחשב למותרות, הרי שבעניינים שבינו לבינה, כולנו הופכים להיות דבר ראשון חיות רואות.

• לסקר
  

זה בסדר לצאת עם יותר מפרטנר אחד בוזמנית?

תלמה ולואיז מנתחות:

אין תשובה חד משמעית. כמו קולב בארון - תלוי. מצד אחד, עידן הג'יידייט גורם לך להרגיש מחוזרת יותר מאנג'לינה ג'ולי במסיבת חוף. מסונוורת מההיצע, את מרשה לעצמך לצאת עם שלושה בחורים במקביל, שכן סטטיסטית, הסיכוי שיתפתח משהו רציני מאחת הפגישות קלוש. מצד שני, זה מאוד בלתי הוגן/מבלבל נורא. אמרו חז"ל, "מה שנוא עליך, אל תעשי לחברך". מרגע שחצית עם אחד מבני הזוג את הפגישה השלישית, ראוי שתנסי

להתמקד בו ורק בו. אם את לא משוכנעת שתרצי להמשיך איתו לפגישה רביעית, עדיף שתזרקי אותו ותחסכי לשניכם זמן ועוגמת נפש. בינינו, זה בדרך כלל לא מגיע עד לשם.

• לסקר
  

תלמה ולואיז מרחרחות:

איך להיפטר מבחור בעשר שניות? הפליצי לידו, או הרשי לו לשחרר לעברך נפיחות באופן קבוע. הפלצות הן לכאורה מדד לאינטימיות בין בני זוג. האינטימיות העמוקה ביותר לה זוכות רווקות בעיר הגדולה היא סיגריה של בוקר וקפה עם המקרר התורן, ללא איפור.

• לסקר
  

אמיר קלנר מג'יידייט מהרהר:

אם להיכנס לרגע לנעליו של בעל "הבעיה הרפואית", נמצא אותו יושב בגפו ושואל את עצמו, מתי, מתי הכי כדאי לי להרוס את הקשר החדש שהולך ונבנה. האם מומלץ ישר בהתחלה, בשלב הנחת היסודות, או שאולי ננסה להניח כמה קירות, ואולי נלך על הקומה הראשונה? ואולי בכלל הכי כדאי להתקדם בבנייה עד שנראה גג באופק?

ומכיוון שבעליה של "הבעיה הרפואית" בקיא היטב בקשר הישיר בין מועד הגילוי הנאות לבין גובה הנפילה, מוטב לו לנסות להניח יסודות, להרים קומה אחת, ותוך כדי הבנייה להכין לו ולזוגתו הטריה ערימת חול גבוהה ורכה מתחת לחלון, ואז להתיישב עימה ליד החלון של הסלון ולומר לה בשקט: "הייתי מעוניין לשתף אותך בדבר מה". בהצלחה!

• לסקר
  

מהסקר אנחנו רואים, שבסך הכל אין הבדלים משמעותיים בין נשים וגברים. אמנם אין פילוח של גיל המשיבים, אבל אני יוצא מנקודת הנחה שרוב המשיבים צעירים. אם כן, די ברור למה הרוב קבע שהכי כיף לעשות סקס מתי שמתחשק, בלי קשר לשעון. אמירה נכונה כשלעצמה, אבל מנסיוני, בגיל מתקדם יותר, כשהחיים נהיים עמוסים יותר, יהיו הבדלים ניכרים באשר להעדפה מתי לעשות סקס (או יותר נכון - האפשרות). 

מגיל צעיר חינכו אותנו שלאכול חומוס אפשר בכל מקום בכל זמן ובכל צורה, אבל יחסי מין הם אינטימיים ונעשים בחדרי חדרים, ולרוב גם בחשיכה. תיאוריות התפתחות אחרות יסבירו שבהיותנו יונקים, הורגלנו לקיים את "ריקוד ההתרבות" בלילה, כדי לא להיחשף לעיני אויבינו הטורפים. כל אלה, ותיאוריות אחרות, גורמים לבני שני המינים לבחור את הלילה במקום השני בסולם העדיפויות.

ומה לגבי סקס על הבוקר? בדומה לנשים, גם אצל הגברים יש מחזור הורמונלי. מחזור זה הוא יומי, רמת הטסטוסטרון בבוקר היא הגבוהה ביותר. מכיוון שהטסטוסטרון הוא בין היתר ההורמון הגורם לחשק המיני, גברים רבים מעדיפים לקיים יחסי מין בבוקר, כי אז הם חרמנים ובשיא אונם. נשים, מצידן, עשויות להעדיף את הבוקר (לא לפני צחצוח השיניים) כי זה אחרי מנוחת הלילה, ויש יותר אנרגיות למשחקי האהבה.

את מיעוט הבוחרים בסקס בזמן הסייאסטה אפשר להסביר בצורה פשוטה מאוד: לפי תקנות קנוביץ' אסור להרעיש בין 14:00 ל-16:00, מה גם שבדיוק אכלנו, והגוף עסוק במלאכת קודש אחרת - העיכול.

עידן מיליצ'ר מרחיב: 

אין ספק שמבחינה מינית מצויה החברה שלנו במצב של דמדומים, מבוכה ותהייה באשר למין בכלל ובאשר להעדפות המיניות בפרט. דברים שהיו מאוד מוגדרים עד לפני לא מעט שנים בשאלת מה מותר ומה אסור, מה מקובל ומה לא, הולכים ומתערפלים. עניין צירוף שותף שלישי למעשה האהבה נכלל בקטיגוריה זו. לא מעט זוגות מנסים לחוות, אפילו פעם אחת, סקס בשלישיה.

כבר בשנות ה-80 בארה"ב ובקנדה (דו"ח קאהן) הסתבר שהרבה נשים בחרו במקום השני בהעדפות המיניות שלהן לחלוק את ייצועיהן עם שני גברים. אצל הגברים זו היתה שאלה כמעט מיותרת. כאשר מדובר בשניים בני המין השני יש התלהבות, בעוד שכאשר מדובר באחד שמצורף מאותו מין אצל נשים יש יותר גמישות, בעוד שאצל הגברים יורדת ההתלהבות - תרתי משמע.

סקס בשלישיה אכן יכול להעצים את הגירוי ואת החוויה המינית. אבל צריך לקבוע מראש בין בני הזוג חוקים וקודים, שיאפשרו למי שמתחרט להפסיק מיד את הפעילות המשותפת, כדי שהניסיון לא יביא לאסון.

• לסקר
  

דרור אלרון, סקסולוג ופסיכותראפיסט, מגיב:

במאה ה-17 במערב אירופה חשבו שהאשה צריכה לחוות אורגזמה כדי להרות. האמביוולנטיות לגבי חוויית האורגזמה הנשית עדיין קיימת בתרבויות שונות. התפיסה העכשווית בחברה המערבית היא, שחוויית האורגזמה של האשה חשובה וחיובית בעבורה ובעבור הקשר הזוגי. לפי הסקר, 80% מדווחות שחוות אורגזמה באופן כלשהו, וזה נתון מאוד מעודד לנשים - וגם לגברים. זה מלמד שרוב הנשים שלנו יודעות מה עושה להן טוב ויודעות לדרוש זאת, ואם הגבר לא מספק את הסחורה - הן יודעות לספק את עצמן.

העיסוק רב השנים בחוויית האורגזמה הנשית יכול ללמדנו על הרצון של הנשים להרגיש מסופקות ושל הגברים להרגיש מספקים. לעיתים הרדיפה אחר האורגזמה כל כך מתישה, שהאשה והגבר נותרים עייפים וללא כוחות כדי לחוות את ההנאה. אז לפעמים צריך אולי להפסיק לחפש אחר הנקודה ופשוט מאוד ליהנות זה מזו.

תלמה ולואיז מתוודות:

• פק"ל בכל משגל - נשים הטוענות שהן מגיעות תמיד לאורגזמה הן בנות מזל או שקרניות, הגורמות לנו להרגיש פחות סקסיות מקתי בייטס ב"מיזרי".
  
• רק באוננות - תמיד נגיע לאורגזמה באוננות, ואנחנו גאות בכך. סופסוף מצאנו משהו שאנחנו פשוט מצוינות בו.
  
•  נדיר ביותר - תפעול האורגזמה הנשית דומה במידת מה לתפעול איי-פוד ננו: לא מסובך מדי, אך דורש עדינות ומיומנות, קרי, תלוי בכישורי המשתמש. לחלקנו לא תמיד נעים להעיר לבחור תוך כדי האקט, וחלקנו מנצלות את הזרות ונותנות דרור למאווייהן בדרך לאורגזמה.
  
•  בלתי קיימת / תמיד מזייפת. כשבחור חושב שזה לגיטימי שבחורה תגמור מחדירה העולה על 30 דקות לצלילי לאונרד כהן, בלי פורפליי או עבודה ידנית תוך כדי, הוא מזמין את הזיוף לפתח ביתו. אמנם אנחנו הורסות לנו ולאחרות כשאנו נותנות לשפן של אנרג'ייזר להרגיש שהוא הזיון הכי טוב בעולם, אבל מה שטוב ללואי ויטון טוב גם לנו.
  
• לסקר
  

טל איתן מבהיר: 

אחת לכמה זמן מתעורר דיון נוקב בשאלה אם ניתן לשנות את הנטיות המיניות. באופן לא מפתיע, בעוד שבקרב הפסיכולוגים קיימת הסכמה חד-משמעית שנטיות מיניות אינן ניתנות לשינוי או עיצוב, יש המתעלמים לגמרי מכל המחקרים שנעשו בתחום ומנסים להציג מיצג שווא לפיו הומואים יכולים להפוך לסטרייטים. זאת באמצעות שיטות מגוונות, שבמקרה הטוב מציעות להדחיק לחלוטין את הזהות המינית ולהתכחש לה, ובמקרה הרע עושות שימוש בשיטות ענישה פיזיות ואלימות, כדי ליצור התניה שלילית נגד משיכה מינית לבני אותו המין. התוצאות, בשני המקרים, הרסניות. 

לא מעט גייז נדחפים לטיפולי ה"המרה" המסוכנים האלה, מרצונם החופשי או כתוצאה מלחץ משפחתי וחברתי, שמאלץ אותם להתכחש לזהותם המינית. במקום להילחם בבורות שמכניסה אותנו בכל פעם מחדש לארון, הם בוחרים להילחם בעצמם. והמלחמה הזו אבודה מראש, ולא יעזרו כל סיפורי ההלל והשבח של אותם אנשים שמציעים טיפולי המרה, ובדרך עושים הון כספי, או דתי, על חשבון מטופליהם האומללים.

• לסקר
  

פילוסוף הערוץ, אבינועם בן זאב, מגיב:

התמונות הראשונות, לפני שנים, של חיילים שבוכים בהלוויה של חברם שנהרג מאש האויב, עוררו בזמנו מחלוקת ציבורית. האם חיילים אינם נדרשים להסתיר את הכאב שלהם בחדרי חדרים ולהפגין כלפי חוץ קשיחות של מצילי המולדת? היום, חיילים בוכים חופשי לעיני המצלמות. לא מפריע לנו ולהם שאויבינו צופים מהצד. אדרבה, שייראו עד כמה אנחנו אנושיים. עיני המצלמה מלטפות אותם בחיבה ובחמלה. בסרט "אהוב אותי" של אלדומובר יש סצנות מרגשות של גבר בוכה. הגבר הזה גורם לנשים להתאהב בו. אם היו עורכים את הסקר בין צופי הסרט, מיד לאחר הקרנתו, התוצאות היו בהתאם. אחוז גבוה יותר של משיבים שהיו בוחרים בתשובה "מרגש". מצד שני, יש לנו עדיין בעיה עם דעות קדומות, על פיהן בכי הוא תכונה חד ממדית. בכי חד ממדי אינו הולך ביחד עם אומץ לב. הוא משתלב להפליא עם תכונות של פחד, רכרוכיות וילדותיות. גיבור בכיין הוא כבר יותר מדי עבור החשיבה הסטריאוטיפית. זה מורכב מדי. כלומר, איבדנו את הבושה אבל לא עד כדי כך שנסכים להודות בכך בקלות.

•  לסקר
  

אבינועם בן זאב מתפלסף:

שאלה מהסוג הזה דורשת שאלות משנה. כך, למשל, כמה מבין אלה שאין להם אהבה חוו בעברם אהבה ואף נישאו מתוך אותה אהבה ואולי אף ממשיכים לשמור על מסגרת הנישואים? כמה מתוך אלה שיש להם אהבה מדהימה נמצאים בתחילת הדרך של אותה אהבה? וכמה מתוך אלה שיש להם אהבה סטנדרטית רחוקים מהיום בו הם הכירו את בן או בת הזוג שלהם? התשובות על שאלות המשנה היו יכולות ללמד שלא תמיד אופיין ועוצמתן של האהבות הם פועל יוצא של בני או בנות הזוג, אלא לעיתים מאוד קרובות הם פועל יוצא של תאריך. אהבה חדשה, כל אהבה חדשה, יוצרת שינוי מרענן שלא תמיד מחזיק מעמד לאורך שנים, ולכן היא נוטה יותר מהמשכה להצטייר בעינינו כמדהימה.

• לסקר
  

אבינועם בן זאב חוזר למקורות:

"אהבה שדועכת, גוועת במהרה ורק לעתים נדירות ניתן להחיותה", כתב קאמפלאנוס איש המאה ה-12. תוצאות הסקר, אם כי רק מעט השתתפו בו, אופטימיות יותר. על מי לסמוך יותר? נוכל לדעת יותר, אם נשנה מעט את שאלת הסקר. במקום לשאול שאלה תיאורטית, האם אפשר להחזיר אהבות קודמות, אני מציע לשאול שאלה על המצב בפועל: האם התאהבת אי פעם מחדש באדם שהפסקת לאהוב? אני לא מכיר סקר כזה, ולכן אני מרשה לעצמי לשער שהנוסח שלי יוביל לתוצאות קרובות מאוד למסקנתו של קאמפלאנוס.

• לסקר
  

אבינועם בן זאב לא מתפלא: 

הסקר מוכיח את התזה של אלווין טופלר מלפני כ-20 שנה. המשפחה המסורתית יורדת מגדולתה ומפנה מקום גם למשפחות אחרות, כמו משפחה חד הורית, משפחה חד מינית, משפחה של בני זוג שכל אחד גר בדירה משלו, משפחה של ידועים בציבור ומשפחה שאינה מתכוונת ללדת ילדים. הצפי הוא שהתהליך הזה יימשך. הסטטיסטיקות במדינות המערב מלמדות שכבר עכשיו המשפחה המסורתית אינה מהווה את רוב המשפחות. לעומת זאת, נתון אחד אינו משתנה מאז ומתמיד: החשש להיות לבד. משפחה גרעינית או לא משפחה גרעינית, העיקר שתהיה משפחה. והנתון הזה מעורר עניין. בימים ההם, אכן היה קשה להיות לבד. לבד היה ממש לבד. היום, יש טלפון, טלוויזיה, אינטרנט וכלי תחבורה, לאמור שלבד הוא לא ממש לבד, ועדיין הוא מפחיד.

האם להישאר יחד בשביל הילדים? 

אבינועם בן זאב מקשה:

הרוב, 57 אחוז, השיבו שזה תלוי בחומרת הסכסוך. 30 אחוז אמרו שבשום אופן לא, ו-13 אחוז אמרו שבהחלט כן.

יש לי שאלה: למה לריב? תעזבו את השאלה של הילדים. למה לריב? לא מסוגלים לחיות ביחד, אז תלמדו. אין דבר כזה לא מסוגלים. יש דבר כזה של בני אדם קטנוניים, סכסכניים, עצבניים ומכוערים. מחפשים אהבה מושלמת? הגיע הזמן להשלים עם העובדה שכל אהבה דועכת מתישהו. אז מה, תרוצו מאהבה לאהבה ומכל אהבה תשאירו אחריכם ילדים פגועים? לא יכולים לחיות בצורה אנושית בלי אהבה? זאת לא האהבה, אלא אתם. תלמדו לדבר יפה, להתנצל, לא לצעוק, לא להתעצבן על כל שטות. ואם אתם לא מסוגלים, אתם לא ראויים לאהבה חדשה. אהבה לא באה במקום האדם היפה. אני יודע שאני קיצוני מדי, מפריז, אבל איך אפשר להסביר אחרת שאהבה לא יכולה לבוא במקום ערכים של התחשבות בזולת?

• לסקר
  

אבינועם בן זאב מעיר:

האם יש בכלל עדות? כור ההיתוך הישראלי הוא הצלחה כמעט יוצאת דופן. וזה לא בגלל הדת היהודית המשותפת, שדווקא מנציחה את ההבדלים העדתיים. זו התרבות החילונית. אין כמו חוויה משותפת של "כוכב נולד" כדי להגיד - אחים אנחנו. קיפוח עדתי בימים שלנו הוא המצאה של חזקים, לא של חלשים. הוא מאפשר לבעלי שליטה להקים סביבם קבוצות תמיכה. קבוצות תמיכה, או קבוצות בסיס, מאפשרות לאסוף קולות של בוחרים, לצעוק בשם הצדק צעקות חמס מחרישות אוזניים ומרשימות וליצור מיצג רב עוצמה של "לא עוד", או "עד כאן". השוויון האזרחי, לעומת זאת, מקלף את הקבוצתיות מבני האדם. הוא משאיר את האזרחים כל אחד עם עצמו. ככה לא בונים חומה של חזקים. אין פלא שאנשי השמאל הדוגלים בשוויון נראים רכרוכיים, מיופייפים ומתרפסים, בהשוואה למנהיגים

עדתיים. לכן, אין להתפלא שהשאלה עדיין רלוונטית. עדה היום היא אינטרס, ולאו דווקא מצב חברתי-תרבותי. אם אנחנו רוצים בכל זאת קבוצה של אנשים שהם מצב, נוכל למצוא אותם בין העניים. גם הערבים הם עדיין כאלה, אבל השאלה לא התייחסה לערבים.

• לסקר
  

אבינועם בן זאב מתהגג:

תוצאות הסקר צפויות, בהתחשב בהלוך הרוחות שלאחר מלחמה. בעצם, בישראל אנחנו תמיד לפני או אחרי מלחמה. "המלחמה הקרובה תמיד" מקדשת אצלנו את החייל המת. המתים בשדה הקרב הם קורבנות. הם ממיתים עצמם למען החיים שלנו, הם שליחי ציבור, חלוצים ההולכים בראש המחנה, כמעט כמו עמוד האש. ולא אומרים לא, או מתקשים להגיד לא, למשפחות שכולות. מילה שלהן היא מילה שחייבים לכבד אותה. אב שכול שמביע דעה פוליטית אינו כמו אזרח רגיל שמביע דעה פוליטית, העמדה שלו לכאורה נחשבת יותר.

לכן גם קשה לדחות את הרעיון של הקפאת זרע של חיילים, העיקרון הוא טוב ונכון. אבל, עיקרון טוב יכול לקום וליפול על ההיבטים המעשיים שלו. האם מספר התומכים יישאר כשהיה כאשר יתברר, למשל, שמימושו יעלה למדינה הון תועפות? האם ברור מעצם השאלה שהקפאת זרע היא רק תחילת הדרך? מי יממן את שמירת הזרע המוקפא לאורך שנים? מי יממן בבוא העת את ההפריה? מי יממן, כפי שיידרש במקרים מסוימים, הפריה חוץ גופית או פונדקאות? המדינה? שאלת הסקר מנוסחת כקצה קרחון, לא רואים עליה את הבעיות, היא לא חושפת גם דילמות מוסריות שייתכן שיעמדו בפני הורים שכולים ואלמנות, כמו לחצים חברתיים להביא ילד מבן משפחה שאי שם בבחרותו השאיר אחריו זרע מוקפא.

• לסקר