נערת האספרסו שלי
המוני בחורות הולכות, מחליקות, זורמות לתוך הבניין הכחול היהיר, מתנענעות. גלים של חלומות נשיים, חולפות על פני, מחויטות, לבושות אלפי גוונים של שחור. כל אחת נושאת הזיה רגעית קטנה של קשר. ואז נתקלתי בה, נערה של סקס בלתי מחייב, לוהטת ואוהבת את זה קצר ומריר
למרגלות הזיהום הוויזואלי המתקרא בניין משתכן בית קפה, כמו בן חורג לאב שבצל בקורתו הוא משתכן. נכנסתי אליו וגיליתי שניתן ממש לראות עד כמה שהעולם עקום, מרוב שהמקום הזה ישר. הקימורים היחידים היו על הבחורות שנשאו אותם. המקום כולו בנוי על מינימליזם שגובל בקמצנות אסתטית, מסותת ומאורגן, נטול כסאות, ורק פסים ישרים בחצי גובה משמשים מנוחה לכוס מהבילה השורפת לך ביד.
"אני שונא לעשות את זה בעמידה"
ניגשתי לקופה והזמנתי הפוך. המוכרת, ביעילות מרהיבה ועם אפס הבעה, מיד רצתה לדעת איזה סוג. מזל שלקחתי קורס בקבלת החלטות, אחרת זה היה לוקח לי פי שניים מהחמש דקות שזה לקח - וחמש דקות שם הרגישו כמו נצח. נדחקתי עם המוקה לאטה כפול עם אמרטו ואבקת קינמון מלמעלה. תקראו לזה איך שאתם רוצים, בעיניי הפוך נשאר הפוך, גם עם כל הפיצ'פקס. הצלחתי למצוא פינה שקטה וניסיתי לדחוף את הסוכר שנתקע על הקצף למעלה בחזרה לתוך הכוס. רק אז טרחתי להרים את העיניים, בשביל לגלות אותה מתבוננת בי במבט בוחן. מבלי לאבד אפילו פעימת לב היא ניגשה ישירות אלי, מותניה ושיערה נעים במקצב זהה מצד לצד. עיניים כחולות ושיער קארה שחור כפחם, סנדלים מעוצבים וחולצת V לבנה שכפתוריה הפתוחים מסמלים את ההפרדה בין קודש לחול.
"יש לך סיגריה במקרה?" שאלה, ועניתי לה שהפסקתי לעשן לפני חמישה חודשים.
"אז אני מקווה שלא אכפת לך שאני אעשן. יש לי קיבעון אוראלי קשה", ירתה כלפי, דואגת להבליט במשיכת גבה את המשפט האחרון. חייכתי לרגע עד שמישהי החליטה לדחוף אותי בדרך החוצה. בקושי שלטתי ברצף הקללות שאיימו לפרוץ מפי, ובסוף רק פלטתי: "אני שונא לעשות את זה בעמידה", מתייחס כמובן לשתיית קפה במצב של המחסור המזעזע בכסאות, או אפילו דרגשים.
"אז איך אתה אוהב לעשות את זה?" שאלה אותי, מבטה לא מפסיק לבחון את הבעותיי המופתעות משתנות.
"על מייבש הכביסה", יריתי ישר חזרה. יש גבול לכמה פו¬¬ר אני נותן לבחורה במשחק הזה כשהיא מרימה להנחתה...
"מי היה מאמין", אמרה לי מספר ימים אחר כך, כשנפגשנו בדירתי, "ולחשוב שממש שנאתי לעשות כביסה עד עכשיו", תוך כדי שהיא מפעילה את המייבש ומכבה אותו לסירוגין.
"חכי ותראי מה קורה למי שעושה אצלי כלים", נהמתי לה באוזן, נוגס לה בתנוך ומסניף את הריח המתוק של צווארה.
"יאללה, אני צריכה לעוף", אמרה בין עוד נגיסה לנשיקה, "יש לי ישיבה עוד שעה, ואם אאחר יתנו לי בראש".
אמרתי לה שחשבתי שזה מה שאני עשיתי, מה שהעלה חיוך מאולץ על פניה. "תהיה יפה ותשתוק בבקשה ותעביר את הטיימר לעוד חמש דקות, אני אקצר את הזמן במקלחת", אמרה והקול שלה הפך לגרגור, משתלב עם רעש התוף המסתובב...
וכך, במשך שלושה חודשים, היינו נפגשים. מפגשים קצרים, מרוכזים, שמעיפים את המוח למשך מספר שעות אחר כך, ערבול של מרירות עדינה ומתיקות מפתיעה.
"נערת אספרסו שלי", שאלתיה פעם, "למה תמיד קצר? אולי אני אשים עוד מים על האש ונעשה את זה ארוך?"
אבל תמיד, בתואנות ואמתלות שונות, היא היתה בורחת לאחר שעה או שעתיים. אוספת את דבריה ואת שיערה כאילו היתה מכונית שנכנסה לתדלוק, מסמנת למתדלק "תמלא לי ת'טנק ותבדוק לי שמן, מים בבקשה. ושיהיה זריז" ועפה לדרכה.
עלי להודות בפה מלא שבתחילת הדרך נהניתי מהאגרסיביות בה היתה מסתערת עלי, ואז מהנסיגות החפוזות שלה. אהבתי את התחושה שזקוקים לסקס שלי, למיניות שלי, ומצד שני החופש לעשות כרצוני, נטול מחויבות ולא פחות חשוב - רגוע בנוגע לציפיות שלה ממני. חלק ניכר מהפעמים היא פשוט הייה יושבת איתי והיינו בוהים בטלוויזיה במשך שעה, נהנים זה מחברתה של זו, שותים קפה אמיתי במסגרת של זוגיות פיקטיבית.
הרגשתי רע כל כך, שאפילו לגמור לא הצלחתי
המכשלה של זוגיות פיקטיבית זה שלמרבה הפרדוקסליות, הבעיות הנובעות ממנה הן אמיתיות לחלוטין. הגדולה שבהן היתה שפשוט נגמר לי החשק ממנה ברמה המינית, ולא הצלחתי להבין את זה. הייתי עובר על הרצף הטכני, מקפיד, משתדל ומשקיע, שהרי זה לא אמור לשנות, נכון? לוויברטור גם אין רגשות ועדיין הוא עושה די נעים... אבל בזתי לעצמי. הרגשתי רע כל כך, שאפילו לגמור לא הצלחתי, תחושת צביעות השתלטה עלי, ובפעם הראשונה לא יכולתי לחכות שהיא תתלבש ותעוף לי מהדירה. התבוננתי בה כשיצאה מדירתי, יפה לא פחות מכפי שהיתה כשפגשתיה בראשונה, אולי אפילו יותר, מתוקף ההיכרות שלי עימה. לא הצלחתי להבין את חוסר החשק שהגוף שלי שידר. "אתה פשוט עייף", ניסיתי לשכנע את עצמי והלכתי לישון.
אבל הבעיה רק הלכה והחמירה. התחלתי להיות זה שמספק תירוצים, אמתלות להתחמקות. דואג מראש לסיבות לעזוב מהר וללכת או לבקש ממנה לעזוב. ככל שניסיתי לקצר, כעת רצתה היא להאריך. יושבת איתי ערבים שלמים, רבה איתי על שטויות רק לעצבן אותי מספיק כדי שנשלים בחדר המיטות (טוב, זה היה יותר המטבח...) וכשהיינו שוכבים והייתי שקוע באדישות, קרוע בדיסוננס של משיכה וחוסר משיכה, היא רק נטרפה יותר מהאדישות והקרירות. ככל שהאטתי, היא הגבירה. ככל שהצעקות שלי הפכו ללחישות, כך גברו אצבעותיה המרפרפות והפכו לטפרים שורטים, יוצרים ערוצים על גבי. לא הבנתי את זה. מדוע אנחנו משקיעים כל כך הרבה מטענים רגשיים בפסיאודו- זוגיות?
"עוד לא נולד הבחור שמסוגל לוותר עלי"
ישבנו שנינו ושתינו קפה על המרפסת. היא את האספרסו הקצר שלה, ואני הפוך ללא קצף. "אין מצב שנגמר לך ממני", אמרה בקול מתריס, "עוד לא נולד הבחור שמסוגל לוותר עלי".
"תשמעי, אני יודע שבחורות יותר נקשרות אחרי סקס..." התחלתי, אבל היא ישר קטעה אותי: "חאלאס עם זה, יועד. אני לא אוהבת אותך ולא מתאהבת בך. אנחנו פשוט מוצלחים ביחד, ולמצוא סקס ממש טוב שמתאים לשני הצדדים בלי בלגן זה קשה אפילו יותר מלמצוא זוגיות היום".
הבטתי בה, סיננתי יאללה כוס-אמק בלב, ואמרתי את האמת: "אני לא מסוגל לעשות את זה לאורך זמן עם אותה בחורה בלי אהבה. זה המַטען שלי כשהריגוש של הפעמים הראשונות עובר".
היא הרימה גבה מופתעת, סיימה את השלוק של הקפה שנשאר לה ואמרה תוך אנחת צער: "לגיטימי. ידעתי שחייב להיות פאק בלהיות עם מישהו שמחובר לרגשות שלו. אין לך כביסה צבעונית במקרה לעשות? אתה יודע, לסיום, לפני שאתה תולה אותי על החבל לייבוש". צחקתי, אפילו בחוסר התאמה שלנו היינו מתואמים.
08:00. אני מוקף ערב רב של נשיות משתלבת, מתלהבת, נושבת בדרכה לעבודה. נחלים מבעבעים של ריחות מבושמים מטואלט וקונדישינרים חותכים אותי, עוקפים אותי, נתקלים בי, מכים בי. ניגש לעבר בית הקפה ותוהה מחדש כיצד הפסים על חולצתי נראים לפתע קעורים קמעה בכניסתי למקום. לפני שהמוכרת הספיקה להגיד מילה יריתי: "אספרסו ארוך, מאותו קפה שהאיש שלפני הזמין, מה שזה לא יהיה".
ניגשתי איתו בצעד בטוח והנחתי אותו על השולחן, מביט בהתרסה כלפי שאר העומדות והעומדים בבית הקפה. בחורה שעברה נתקלה בבחורה שלידי וגרמה לה לשפוך מעט מהקפה על הרצפה. הבחורה שיחררה מטח קללות בנוגע לרמות היובש של הנרתיק של זאת שדחפה אותה ואף המליצה לה בחום על אביזרים שהיא היתה דוחפת לה לשם. בסוף היא אמרה: "אני שונאת לעשות את זה בעמידה".
חייכתי אליה ושאלתי: "אז איך את אוהבת לעשות את זה?"
לפנייה לכתב/ת 
