אבו מאזן עכשיו
אולמרט יודע שאין הוא צריך להרחיב את הקואליציה או לשבת עם אסמעיל הנייה. הוא רק צריך לומר "מפת הדרכים" כדי שהכדור יעבור לצד של אבו מאזן וכל העולם, וייתכן שגם חלק מהישראלים, יצדיע לו. וגם: בני הפלשמורה ממשיכים להמתין בניכר, כי מה קל יותר מאשר לקצץ בצרכים הכואבים של אחינו באתיופיה הרחוקה מהעיין ורחוקה מהלב?
אהוד אולמרט נאחז בקש, מפת הדרכים עכשיו. אין לו אופציה אחרת. דיכוי ארגוני הטרור הפרו-איראנים - נכשל. סדר מדיני חדש בלבנון – מספיק בקושי. האמריקנים אינם רוצים לשמוע על פתיחת הליך מדיני מול הסורים. ההתכנסות – יוק. המלחמה בלבנון לא הביאה את הפירות המיוחלים. החטופים עדיין בלבנון ובעזה. הציבור אינו מאמין בו, בשר הביטחון וברמטכ"ל שלו. מה נותר? חוזרים למפת הדרכים.
שורת האישים האירופיים שנחתו כאן בסוף השבוע שעבר, פתחה לאולמרט את הדרך. ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר, שר החוץ הגרמני פרנק וולטר שטיינמאייר, שר החוץ האיטלקי מאסימו ד'אלמה ושר החוץ הרוסי סרגיי לברוב, נעמדו בשורה לשחרר את הסתימה הקשה באפיק הפלסטיני. ציפי לבני נסעה השבוע לארה"ב כדי לשוחח, בין היתר, על האופציה הפלסטינית. אולמרט עצמו, לאחר פגישתו עם בלייר במעונו ברחוב בלפור במוצאי שבת, אמר: "נותרתי דבק בעמדתי שצריך להמשיך בתהליך המדיני עם הפלסטינים בהתאם למפת הדרכים".
אולמרט חוזר למפת הדרכים, כי מבחינתו היא עשויה לספק אג'נדה חדשה לממשלתו. מפת הדרכים עשויה לחלץ אותו מקול ההמון כקול שדי העולה בארץ, בתביעה לחקירה, בתביעה להתפטרות. מפת הדרכים עשויה להקנות לו מחדש את המנדט אצל קברניטי עולם, בעיקר אצל ג'ורג' בוש, אותו איבד במלחמת לבנון. מפת הדרכים, פתאום, נראית כאופק של יום חדש, בהיר הרבה יותר מחשכת הימים האלה של ראש ממשלת ישראל.
אולמרט, איש של חשבונות, יודע שהמחיר שהוא צריך לשלם כדי לקיים את התמרון הנוכחי נמוך. כל מה שהוא נדרש לו כרגע זה לאמר את מילות המפתח "מפת הדרכים" ותו לא. אין הוא צריך להתחייב עתה על נסיגה משטחים. אין הוא צריך לפנות יישובים יהודיים. אין הוא צריך לשלם אתנן פוליטי בכנסת. אין הוא צריך להרחיב את הקואליצה. אין הוא צריך לשבת עם אסמעיל הנייה. הוא רק צריך לומר "מפת הדרכים" כדי שהכדור יעבור לצד של אבו מאזן וכל העולם, ויתכן שגם חלק מהישראלים, יצדיע לו.
אלא שמפת הדרכים היא האחזות בקש. אף אחד אינו סבור, בצד הפלסטיני ובצד הישראלי כאחד, שתכנית השלבים המאובקת תביא מזור לסכסוך הדמים. אף אחד אינו סבור שהיא תעלים את החמאס, או את פטרוניתה האיראנית. אף אחד אינו מאמין אפילו שהיא תאפשר דיאלוג של ממש בין ישראל לממשלת החמאס, גם אם זאת לבשה לאחרונה מחלצות של ממשלת אחדות פלסטינית. אבל לאולמרט, כאמור, אין כרגע בכובע שפנים אחרים. אז מפת הדרכים, שיהיה, עד שנמצא יונה צחורה של ממש.
המרחק בין אתיופיה לשיקום הצפון
"וַיאמֶר, הַקּוֹל קוֹל יַעֲקב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו". בראשית כ"ז, כ"ב
באה העת לאמר זאת בפה מלא: ישראל אינה רוצה להעלות את הפלשמורה עכשיו. ראש הממשלה ושר האוצר שלו אינם מוכנים לממן את הבטחת אריאל שרון טרם נרדם. נקודה.
אולמרט מותיר את הסוגיה האנושית הזה לוטה בערפל. לא לבלוע ולא להקיא. אם הוא אכן ממשיך דרכו של שרון, עליו לכבד את החלטתו להעלות את הפלשמורה במהירות האפשרית. אם לאו, שיקום ויאמר בפה מלא: איני רוצה להביא עכשיו את הפלשמורה לכאן. אלא שאולמרט מסתתר מאחרי שק האוצר הנקוב, לכאורה, שלו. "אין לי כסף", הוא אומר בקולו של אברהם הירשזון.
הבאת הפלשמורה לישראל שווה לקצת יותר מאחוז אחד בלבד מ-288 מליארד השקלים בתקציב המדינה. אבל אולמרט צריך לממן את המלחמה ורוצה לקצץ במקומות אחרים. מה קל יותר מאשר לקצץ בצרכים הכואבים של אחינו באתיופיה הרחוקה מהעיין ורחוקה מהלב?
האוצר הציע השבוע לצמצמם את קצב העלאת הפלשמורה בחצי, מ-300 איש היום ל- 150 עולים בחודש. הירשזון ופטרונו התעלמו מהבטחת שרון, להכפיל את קצב העלייה מ-300 ל-600 איש בחודש. משמעות הקיצוץ עבורם היא חסכון של שני מליארד ורבע שקלים לערך. כ-750 מליוני שקלים לעומת כ-3 מליארד שביקש שרון. הרבה כסף, שיכול לשמש בימים קשים אלה לשיקום קדימה, סליחה לשיקום הצפון.
אולמרט והירשזון סבורים, שעדיף להשקיע כסף זה בנזקי המלחמה כאן. למה לעשות בו שימוש להבאת מזור לעינוי הגוף והנפש של כ-13,000 הפלשמורה שנותרו במחנות הצריפים בגונדר ואדיס-אבבה? אז מה אם רק לפני כשלושה חודשים הבטיחה וועדת השרים, בראשות שר הפנים רוני בר-און, לבחון את זרוז העלאתם בכספי 2007? האוצר אמר לפלשמורה השבוע, שוב: אין כסף להביאכם אל ביתכם, אל ארצכם ואל מולדתכם אשר הבטיח שרון לכם אותם.
אך לא אלמן ישראל, כי נמצאו לו ארבעה צדיקים בסדום. "צריך להביא את בני הפלשמורה לארץ, התחייבנו", אמר השר אלי ישי בדיון ביום שלישי. "אסור להישאר אדישים מול סבל המשפחות במחנות הפליטים", נזעק שאול מופז. "גם בתקופות הכלכליות הקשות לא נמנעו ממשלות ישראל מקליטת עליה", חש לא בנוח שר קליטת העליה זאב בוים, אשר היה שותף ביוני להחלטה לדחות את זרוז העלאת הפלשמורה. "אני מציע שנסיים את הישיבה בצורה חיובית, ונחליט לעמוד בהתחייבות של ממשלת שרון", ניסה בטוב לב אבי דיכטר.
כאן נטל אולמרט את המושכות, וקבר את ההצעה קבורת חמור: "אני מציע שלא נעלה זאת עכשיו להצבעה. אני מתחייב לעשות מאמץ ולמצא פתרון עם שר האוצר", אמר והותיר את מספר העולים על 300 איש בחודש. לא לבלוע, לא להקיא. הירשזון מצידו סיפק ביום רביעי לרזי ברקאי בגלי צה"ל את התירוץ התורן: "הפלשמורה נאלצים לשלם את מחיר המלחמה", אמר.
גם יצחק אבינו, קהה העיניים, היה שומע שהקול אמנם קולו של אברהם, אך הידיים ידי אולמרט. נזיד העדשים הנוכחי, לעומת הנזיד של יעקב ועשיו, שימש הפעם למכירת ערך האחריות של ממשלת ישראל לאחינו הדוויים בגולה.
חצי חיוך
• שמעון פרס לעמיתים מקדימה, מש"ס ומהגמלאים, המתכנסים מחדש לאחר הפסקה בישיבת התקציב ביום שלישי: "איפה שרי העבודה? למה הם לא כאן?". אבי דיכטר מחדד את המשבר עם יו"ר העבודה, עמיר פרץ, המתעקש על שכר המינימום: "כדאי שתתחיל להתרגל מר פרס, לעובדה שהעבודה לא יושבת לידך בשולחן הממשלה...".
• יולי תמיר לאולמרט, מבחינה בראש הממשלה הכותב בניירותיו, קוטעת הרצאה כואבת על תקציב החינוך: "למה אתה לא מקשיב?". אולמרט מרים ראש תמה: "אני שומע. יש לי חלוקת קשב טובה". תמיר לא מוותרת: "אני יודעת שלגברים יש בעיות קשב..." אולמרט מביט בה, לא מבין: "מה אמרת?...". תמיר: "הנה, בדיוק לזה התכוונתי...", היא אומרת בחיוך מנצח, לקול צחוקם של חברי הממשלה.
• מוצאי שבת, רגע לפני מסיבת העיתונאים בפטיו במעון ראש הממשלה בירושלים, מסביר עיתונאי בריטי לעמית ישראלי, התמה על מהות ביקורו של ראש ממשלת בריטניה כאן עיצומו של המשבר הפוליטי בלונדון: "טוני בלייר בא ללמד את אהוד אולמרט איך לפרוש בכבוד...", אמר האנגלי בכובד ראש. הישראלי מחייך אליו בסרקזם: "להיפך, ידידי, להיפך. אולמרט מלמד את בלייר איך להישאר בתפקיד, למרות שכולם רוצים כבר שיפרוש...".
לפנייה לכתב/ת 
