האפיפיור היה צריך לדעת
בשיאה של מלחמת תרבויות, כל פגיעה זעירה בדוב המוסלמי הפצוע גוררת שאגה לא פרופורציונאלית. ומי כמונו אמור להבין
במהלך סוף-השבוע, בו עסק העולם בנאומו של האפיפיור ובתגובת המוסלמים, מעניין היה לשמוע סיפור אישי קטן על היעדר רגישות תרבותית. חבר שב מחו"ל בטיסה של חברת התעופה הפולנית. סידורי הביטחון הוגברו לאחרונה בנמל של ורשה, וידידי הישראלי קיבל את הדבר מן הסתם בהבנה רבה ובסבלנות. כשהגיע ארצה ציפתה לו הפתעה קטנה: על תג מזוודתו סימן מישהו בכחול מגן-דוד בולט.
יכול להיות שהאחראי לציון - בין אם הוא עובד החברה או שדה התעופה - עשה את שעשה בתום לב. ייתכן שמצא דרך פשוטה לציין שהמזוודה בדרכה לישראל, ולכן יש לנהוג בה משנה זהירות. אולי כלל לא עלה בדעתו זיכרון תושבי ארצו היהודים, שנכפה עליהם פעם לענוד טלאים בצורה זו ממש. אפשר לתלות זאת בחינוך כושל, ובכל זאת: אין כאן תירוץ. העם היהודי דורש ובצדק רגישות מלאה מחברות מסחריות ומרשויות אירופיות, בעיקר בימים בהם מתרחבות ביבשת תופעות של אנטישמיות אמיתית.
באותה מידה - ולמעשה במידה רבה אלפי מונים - מוטל גם על האפיפיור להוכיח רגישות, והיא הייתה כפי הנראה המרכיב החסר בנאום אותו נשא ביום שישי. מובן שזכותו של האפיפיור להשתמש בכל מקור לציטוט שעולה על רוחו, אבל עליו להפעיל את כושר השיפוט שלו. לא מדובר כאן בתג של מזוודה ובסקנדל קטן, שניתן לפתור במכתב. אילו היה חבר ממשלת פולין מסמן בטוש כחול מגני-דוד על דפיו של הסכם סחר עם מדינת ישראל, הייתה הארץ רוגשת. אילו היה בנדיקטוס ה-16, שהשתתף בנעוריו בפעילויות "נוער היטלר", מצטט בנאום כלשהו הוגה דעות אנטישמי, שטען כי דת משה הביאה לעולם רק רוע - כבר היה פורץ משבר היסטורי.
מובן שאין שום צידוק להתפרעויות אלימות כמו אלו שאירעו טרם התנצלותו הרשמית של הוותיקן, ושכללו פגיעה בכנסיות. יחד עם זאת, המצב בו אנו עצמנו נתונים מאפשר לנו לפחות להבין במשהו את זעמם של המוסלמים. בימים מתוחים אלה, נדמה שכל ישות פוליטית על פני כדור הארץ היא בבחינת דוב שאין להחריד מרבצו, שאם לא כן - דברים נוראים יקרו. גם אנחנו דוב שכזה: כאשר נחטף חייל ישראלי סמוך לרצועת עזה, פורצת ישראל לרצועה והופכת אותה לגהינום. כאשר מותקפת ישראל מצפון, היא מסתערת מיד ומפציצה את ביירות. אין להשוות כמובן בין חטיפת חיילים להתבטאויות בלתי זהירות בנאומים. אבל הדינמיקה של ימים עצבניים אלה מתבטאת בכל המקרים האמורים.
כולנו מפוחדים, בין אם אנו ישראלים, אמריקנים או פקיסטנים. חלקנו גם נושאים פצעים היסטוריים פתוחים. העולם המוסלמי חש מאוים על-ידי המערב הן תרבותית והן פיזית. ארצות-הברית עדיין נוכחת בעיראק, והמצב שם קודר. בצרפת אסורה חבישת החיג'אב. בנמלי התעופה של העולם מעוכבים בעלי "חזות ערבית" לתחקורים משפילים. מלחמת התרבויות מצויה, אם תרצו, בעיצומה. כל פגיעה זעירה נוספת בדוב המוסלמי הפצוע, ולו גם דרך קריקטורה המתפרסמת בעיתון דני פרובינציאלי, גוררת אחריה שאגה לא פרופורציונאלית. אנו, שהואשמנו בתגובות לא פרופורציונאליות לאורך כל הקיץ החולף, יכולים דווקא להבין.
מצד שני, להבין אין משמעותו לקבל. כמי שאינו אוהב את תגובותיה הלא פרופורציונאליות של ארצו, אני מוצא פגם רב גם באלו של מפגיני העולם המוסלמי. אהובה עלי יותר גישתו המסוגננת של חברי בעל המזוודה, שבחר להפנות לחברה הפולנית מכתב בטון כמו-מפויס. לפני הכתיבה שאל את אביו ניצול השואה, מהו שם הגנאי המלוכלך ביותר בשפה הפולנית ליהודי. לבסוף כתב: "למרות שאבי ואבותיו חיו בארצכם, אני יליד ישראל, ומגן-הדוד הוא סמל שאני גאה בו. ייתכן שזה אכן עניין פעוט, אבל אני בטוח שמזוודתו של ג'ון סמית לא מסומנת בצלב. ובכל אופן, באמת שאין לי צורך בעובד מטעמכם שיזכיר לי שאני ז'ידק".
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
