האמנם זה מה שהרצל רצה?
כמי שהמסורת היהודית הייתה נר לרגליו, העלאת עצמות הילדים הייתה מנוגדת לחזונו. דווקא הרבנים פתרו את הבעיה
במאמר שפורסם כאן תולה אלון נתיב, מנכ"ל עמותת "עלי שלכת" - בית לוויות מודרני העוסק בקבורה אזרחית - את האשם בממסד הדתי, אשר "התנגד במשך כל השנים לביצוע הצוואה" בשל העובדה שיוליה, אשתו של הרצל, ביקשה לשרוף את גופה לאחר מותה, ואילו הנס התנצר וסיים את חייו בהתאבדות. על סמך הנחות אלו פוסק נתיב, ש"הקושי של ממשלות למלא אחר צוואות מנהיגי הציונות והמדינה - כמו גם אחר צוואות אישיות - בגלל הממסד הדתי", מהווה "תמרור אזהרה נוסף, המעיד שעלינו להפריד את הדת מהמדינה".
איני חולק על נתיב לגבי שאלת הקבורה האזרחית במדינת ישראל - נושא הראוי לדיון רציני כשלעצמו - אלא לגבי יישום רעיונותיו במקרה של הרצל. העובדות, שמהן מתעלם הכותב, מלמדות שאשתו וילדיו של חוזה המדינה לא נקברו עד כה לצדו כחלק ממילוי צוואתו, ולא מתוך הפרתה. במקרה של יוליה, ביקש הרצל שתיקבר לצדו רק על-פי בקשתה. ובכן, היא ביקשה שגופתה תישרף, וכלל לא ביקשה להיטמן לצד בעלה בארץ ישראל.
סיפורם של ילדי הרצל הוא מורכב הרבה יותר. העיון בכתביו של חוזה מדינת ישראל מלמד שעצמות ילדיו לא הועלו ארצה לא בשל הממסד הדתי, אלא מסיבה אחרת, שעשויה להפתיע רבים: העלאת עצמות הבן המומר נוגדת את חזונו של האב. וכך כתב הרצל ביומנו: "שהיהודים הפחדנים, המתבוללים, המוטבלים (כלומר המתנצרים) יישארו (בגלות)... אבל אנו, היהודים הנאמנים, נחזור לגדולה שנית" (7 ביוני 1895). הרצל, בניגוד למה שחושבים כיום אנשים רבים, ראה עצמו יהודי נאמן המבקש לחנך את ילדיו ברוח היהדות, וראה בחזונו מדינה יהודית, הממשיכה את מורשת הדורות היהודית.
לא אוכל להכביר כאן בציטוטים ואסתפק באחד, מרגש במיוחד. בסיפורו האוטוביוגרפי "המנורה", מספר הרצל על תהליך ההתחדשות שחווה יחד עם ילדיו, לאחר שהחליף את נרות עץ חג המולד, אותם נהג להדליק בביתו, בנרות החנוכה. בסוף הסיפור, מסכם הגיבור את החוויה שהבשילה בלבו במשך שמונת ימי החג: "הדור שגדל בהשפעתן של תרבויות אחרות אולי אינו מסוגל שוב לאותה שיבה (אל היהדות) שנתגלתה לו (לגיבור הסיפור, הוא הרצל עצמו) כפתרון. אבל הדור הבא, אם אך יקבל בשלב מוקדם די הצורך את ההדרכה הנכונה - יוכשר לזה. לכן השתדל להוליך את ילדיו שלו, לפחות, בדרך הנכונה. להם יעניק חינוך יהודי מן ההתחלה".
חזון החינוך הפרטי של הרצל תואם להפליא את חזונו לגבי המדינה היהודית שתקום, כפי שמלמד אותנו מחקרו של ד"ר יורם חזוני (פורסם בכתב העת "תכלת" 11). וכך ניסח את הדברים באחת מטיוטות ה"חוקה" שהציע למדינה החדשה: ליישוב היהודי "תהיה ממשלה עממית... שתהיה יהודית באופייה..." (13 ביולי 1903). מהי מדינה "יהודית באופייה"? על כך ניתן בהחלט לדון, אך ודאי - לפחות אליבא דהרצל - שהממסד הדתי נוטל בה חלק מהותי. במקום אחר הוא כותב: "הרבנים יהיו עמודי התווך של הארגון שלי, ואני אכבדם על כך. הם יעוררו את האנשים, ילמדו אותם... ויאירו את עיניהם..." (יומן, 15 ביוני 1895). הרצל, וזאת עובדה, לא תמך בהפרדת הדת מהמדינה.
בדיקה היסטורית מעלה שעקרונות אלו הם שהניעו את ראשי המדינה שלא להעלות את עצמות ילדי הרצל עד כה. הביוגרפיות הלא-מחמיאות של הילדים (מלבד ההתנצרות וההתאבדות, סבלו ילדיו ממחלות נפש קשות) הביאו אותם לחשוש פן העלאתם ארצה תפגע בכבודו של האב. מה שהכריע בסופו של דבר את הכף הייתה פעולה משותפת של אנשים פרטיים, גופים ציבוריים (ממשלת ישראל, ההסתדרות הציונית ומועצת הרצל) והרב הראשי לישראל, שלמה עמאר, שהסיר בפסק הלכה מרתק את המכשולים האחרונים מהדרך. מסקנתו הסופית של הראשון לציון היא ש"ממה שציווה (הנס) לקוברו עם אחותו על יד אביו, כדי שיביאום לארץ ישראל, נראה שהרהר תשובה מהתנצרותו וחזר ליהדות לפי המושגים שלו...". טענתו של הרב, נציג ה"ממסד הדתי", סוגרת כאן מעגל עם דבריו של חוזה המדינה (ה"חילוני"?), שהאמין כי הציונות היא נאמנות ליהדות. שיתופם של הכוחות השונים (חילוניים ודתיים, שמאלנים וימניים) בגיבושו של חוק הרצל, שהכשיר את הקרקע למבצע העלאת הילדים, היא - ולא הפרדת הדת מהמדינה - העדות המשמעותית ביותר למימוש החזון של הרצל.
ד"ר עידו חברוני, עמית במרכז שלם בירושלים
לפנייה לכתב/ת 
