מונגוליה: הבא בתור הוא סוס

לקול הלמות תופים, בגלימות ארוכות ובכובעים מפוארים, הם נכנסו לאיצטדיון המקומי. ראשון, עם שפם דקיק ומשתפל, נכנס ג׳ינגיס חאן בכבודו ובעצמו. מעט אחריו רכב אטילה מלך ההונים ועל הסוס השלישי ישב הגנרל סוחבאטאר, הגיבור הלאומי שבשנת 1923 שחרר את מונגוליה מעולה של סין, כונן בה רפובליקה עצמאית וחבר לברית המועצות.

אחריהם, בדלים (דל - גלימה מונגולית מסורתית) ססגוניים, דגלים וניסים בידיהם, רכבו נציגי הקבוצות האתניות השונות המרכיבות את הפאזל האנושי של מערב מונגוליה. זו הייתה הפתיחה של חגיגות הנאדאם המסורתיות בעיר אולאן גום שבצפון-מערב מונגוליה.

הגענו בטיסה ערב קודם מעיר הבירה אולאן באטור. בדומה לערי מחוז נידחות בתחומי הרפובליקות לשעבר של ברית המועצות, גם אולאן גום, בת 14 אלף התושבים, היא גיבוב של שיכונים מתקלפים, מבני ממשל מעוכים ורחוב ראשי דהוי.

חגיגות הנאדאם (לציון השחרור מעול הכיבוש המנצ'ורי) החלו למחרת. אלפים מתושבי המחוז כבר ישבו על הטריבונות. המקומיים העבירו את הזמן במשחקי קובייה ובשתיית איירג, המשקה האלכוהולי הלאומי, העשוי מחלב סוסות שהותסס.

אחרי נאום חגיגי ונמלץ של ראש העירייה, הגיע תורם של זמרת ונגן מורין חור (כינור מונגולי מסורתי דו-מיתרי שבקצהו מגולף ראש סוס‭.(‬ הזמרת סלסלה שיר על מדבריות מונגוליה והכינור ליווה אותה בצליליו העגמומיים. בתוך כך חיקו רקדנים ורקדניות בקלילות משעשעת סוסים דוהרים. כך רוקדים במדינה שבה מספר הסוסים גבוה בערך פי שלושה ממספר התושבים, ושבה הסוס הוא חזות הכול.

זה היה רק הפתיח לדבר האמיתי: תחרות ההיאבקות. המתאבקים עמדו בצמדים, זה מול זה, ראש נוגע בראש, ידיים אוחזות במכנסי היריב או בחולצת הבטן שלו. המטרה - להוציא את היריב משיווי משקלו ולהפיל אותו לקרקע, עד שמרפק וברך נוגעים באדמה. מבין שלושת ענפי הספורט הגבריים של הנאדאם - היאבקות, מירוצי סוסים וקליעה למטרה בחץ וקשת - ההיאבקות הוא הפופולרי ביותר. זהו הספורט הלאומי של מונגוליה ויש הגורסים כי הוא בן אלפי שנים.

בהפסקה שעטו רבים מהקהל אל מחוץ לאיצטדיון, אכלו משהו, שתו משהו, ופגשו מכרים. באחד מהגרים (אוהל מונגולי של נוודים) עמלו כמה נשים על טיגון הוצ'ור: שטחו בזריזות כדורי בצק קטנטנים, מילאו אותם בבשר סוס או כבש, ובתוך דקות נעצנו שיניים בחביתיות הלוהטות והטעימות האלה, מעדן מונגולי מסורתי. אופנועי סירה אדומים על תקן טקסי משפחתי המתינו ללקוחות, אבל אנחנו מיהרנו לצאת אל מחוץ לעיר כדי להגיע בזמן לנקודת הסיום של מירוץ הסוסים.

לא רק אנחנו. אלפי אנשים נהרו אל המקום, על סוסים, על אופנועים רועשים, במשאיות בקר וברכבי שטח שהעלו אבק. לבושים בבגדי חג הם התיישבו במעגלים על האדמה. הזקנים גלגלו מתוך אבנטים רקומים בקבוקוני ג'ייד (ירקן) ובהם טבק להרחה. הם רחרחו זה את בקבוקונו של זה בטקסיות, שיחקו קלפים וצחקו.

כשנראו בקצה המסלול ראשוני הרוכבים, קמו הכול על רגליהם והחלו לרוץ בניסיון לזכות ולגעת בסוסים המנצחים. הרוכבים, ילדים בני 5 עד ‭,12‬ כולם במשקל נוצה, היו נרגשים. לא סתם בחרו בהם - ילדי מונגוליה שנולדים על האוכף הם הרוכבים האולטימטיביים.

מקפלים את הבית

על רקע השמש השוקעת, בדרך מערבה לאגם אורג, הרגשנו לראשונה את עוצמתם של המרחבים ושל הערבה הבלתי מופרעת. בלילה, על חופו של האגם, עטו עלינו המוני יתושים. הנהג שלנו, ג'מבה, הבעיר גללי פרה יבשים ובתוך דקות הבריח העשן את היצורים המאוסים.

בבוקר נשלפנו מתוך האוהלים לתוך אוקיינוס ירוק של עשב גלי. במרחק נראה

 רכס הרי חרחירה, המהווה חלק מהרי אלטאי הנישאים, החוצצים בין סין למונגוליה. סנאי ערבות רצו למחילותיהם, כמה ברווזים התעופפו בצווחות, ואנחנו נקלענו לתוך סצנה של גז.

משפחה של נוודים, על נשיה וטפה, גזזה את עדר הכבשים שלה. את העיזים, שצמרן משובח משל הכבשים וממנו מייצרים את סריגי הקשמיר הנודעים, גזזו כבר במאי. את הכבשים גוזזים במהלך הקיץ. הכנסת האורחים אינה יודעת גבולות ועד מהרה הוזמנו אל הגר והתכבדנו בצ'ה, תה מונגולי מסורתי.

אחת מבנות הבית שברה בפטיש חתיכה מגוש ענק של עלי תה מיובשים, פוררה והטילה אותה אל תוך קערה גדולה עם מים רותחים. היא הוסיפה חלב ומלח (כן, מלח) וכעבור דקות לגמנו מתוך קעריות את המשקה החם העכור הזה. מעל דלת הכניסה של האוהל התייבשו גושי גבינה על מגשים גדולים, וגם בהם התכבדנו.

הגר, בית המשפחה של הנוודים, הוא מבנה מעוגל הנשען על לבידי עץ, שעליהם מתוחות יריעות לבד ובדי קנבס לבנים כשלג. מרחוק בוהקים הגרים כמו פטריות שמפיניון לבנות.

במרכז כל גר ניצב תנור מברזל יצוק, עם ארובה שחורה שמזדקרת מתוך פתח עגול ב״תקרה״. התנור, המוסק בשברי עצים וגללים, הוא מרכז החיים של הגר ואמצעי החימום היחיד. בכירה שמעליו מבשלים את כל הארוחות, מרתיחים את החלב ומכינים את הצ'ה. הרהיטים היחידים הם שידות עץ צבעוניות להפליא, כמה מיטות מתכת ומזרנים. אין שירותים, גם לא מקלחת. את המים מביאים לרוב מהנחל הסמוך ואת הצרכים עושים בטבע, תוך הקפדה שלא לזהם את הנחלים והנהרות.

כשמגיעה העת לנדוד עם העדרים למקום מרעה חדש, מקפלים את היריעות, מפרקים את הגר ומעמיסים את תכולתו על בחטיאר (גמל דו-דבשתי‭,(‬ על סוסים או על משאית שטח.

המשכנו מערבה, לעבר עמק יאמאט. הפרחים השתוללו בצבע, היאקים נהמו. בראשו של מעבר הרים ניצב אובו, גל אבנים בעל משמעות דתית. במונגוליה יש אלפים כאלה. הם מקושטים בסרטים כחולים ובסגולות אחרות נגד מרעין בישין: מגולגולות של סוסים, קרניים של איל או של עז בר, ועד בקבוקי וודקה, קביים ומקלות הליכה.

צהריים אכלנו בגר של הריינג'ר המקומי. הסבתא חובצת שמנת וחמאה במחבצת עור, וגם אנחנו לוקחים סיבוב על המקל. על יריעות הגר תלויים נתחי בשר לייבוש ושימור.

אנחנו נותנים לילדים בלונים ומשרוקיות שהבאנו מהארץ. הם נוגעים ללב בשקט שלהם, בביישנות הטבעית, בכך שאפשר לשמח אותם בדברים כל כך פעוטים. כל בן חמש כבר יודע את תפקידו: הוא רועה את העיזים והכבשים, היאקים והסוסים, חולב, גוזז, מקושש גללים יבשים וחובץ.

המשכנו על מדרונותיו המערביים של רכס הרי חרחירה, למרגלות קודקודיו המושלגים. בסיומו של יום הליכה ארוך במישורים אינסופיים, גבעות וגאיות, טבלנו רגליים במימיו הקרירים של מפל גוג׳ורין. לפנות ערב ניצלנו את מזג האוויר החמים וירדנו לנהר יאמאט, לשטוף במימיו הקרים פנים וגוף.

למחרת, בשעת בוקר, האור הרך גרם לגבעות מסביב להיראות כמו ציור צבע סיני עדין. אי שם בתכלת ריחף עיט אימתני, מלך העופות של מונגוליה. המשכנו דרומה לכיוון אגם שאזרה המלוח, המוטל בנוף פראי ומשונן.

ציד עם עיטים

כמה ימים אחר כך התארחנו באוהרצ'ין, במעון הקיץ המופלא של אראלביי ומשפחתו, על גג העולם. המקום מרוחק כשעתיים נסיעת שטח מוטרפת מאגם טולבו נור ומקרחון צאמבאגבאר שבמחוז באיאן אולגי. כמו רוב תושבי המחוז, המערבי ביותר במונגוליה, אראלביי הוא קזחי, שמשפחתו עקרה מקזחסטן למונגוליה לפני כמה דורות, כשהקומוניסטים עלו לשלטון בברית המועצות. הקזחים מתגוררים ביורטות, הדומות מאוד לגרים אך גדולות מהם במקצת, ומנהלים אורח חיים של נוודים.

קרב צמוד. היאבקות, הספורט הלאומי (צילום: איי פי)

אראלביי הוליך אותנו למצוק אדיר, ביתו של חברו הטוב, עיט זהוב ענק. במחוז אולגי חיים כ-160 ציידים המשמרים עיסוק קזחי עתיק יומין - ציד בעזרת עיט. העיט נחמס כגוזל מהקן ומאולף להיות מכונת ציד מיומנת, דייקנית ויעילה.

אראלביי ליטף ברכות את נוצות גבו של העיט, הגיש לו נתחי בשר וכיסה את עיניו הזועמות של העוף בכיסוי ראש מסוגנן מעור. אחר כך עטה על עצמו גלימת קטיפה שאמרתה מרוקמת בצבעים עזים, חבש מצנפת מפרוות שועל וניצב כשטופרי העיט נעוצים בלפיתה עזה סביב שרוול ההגנה שעל ידו. בעונת הציד, המתחילה רשמית בספטמבר, יוצאים הציידים לצוד שועלים, כשהעיטים נכונים לעוט עליהם מלמעלה.

אשתו של אראלביי הגישה רקיקי גבינה קשים, קאיימק (קרומי השומן הנאספים מן החלב) ובצקיות אווריריות לוהטות. אחר כך יצאה עם שאר בנות המשפחה לחלוב את הסוסות. צהלות הסוסים נמהלו בפעיות הכבשים והעיזים ובנביחות הכלבים. הנהמות המצחיקות של גור היאקים שאמו מתה בהמלטה, ושאותו אימצו נכדיו של אראלביי כחיית מחמד, ליוו אותנו כשנפרדנו מהמשפחה בדרכנו אל סוף הטיול.

מידע לדרך

איפה זה: מונגוליה תחומה בין סין בדרום ורוסיה בצפון, על שטח של ‭1,566,500‬ קמ״ר (כשטחה של מערב אירופה כולה‭.(‬ זוהי ארץ של מדבריות והרים, השוכנת בגובה ממוצע של כ-‭1,500‬ מטרים מעל פני הים ומנוקדת במאות אגמים. אוכלוסייתה מונה כ-‭2.5‬ מיליון תושבים בלבד, שכרבע מהם מתגוררים בעיר הבירה אולאן באטור, חלקם בערי שדה ורובם נוודים.

איך מגיעים: הדרך הטובה ביותר היא בטיסה מבייג'ין לאולאן באטור, ואפשר לטוס גם ממוסקבה.

תיירות: עם כ-80 אלף תיירים בשנה בסך הכל, מונגוליה היא אחת הארצות האחרונות של מרחבים בלתי מופרעים, טבע פראי ונוודים המשמרים אורח חיים בן אלפי שנים. התנועה בה אפשרית ברכבי שטח, בטיסות פנים מעטות, על גבי סוסים או גמלים.

אקלים: קיצוני. בחורף הטמפרטורות צונחות לכמה עשרות מעלות מתחת לאפס. העונה המומלצת לטיול היא מיולי ועד אוקטובר, אז הטמפרטורות נוחות יחסית והפריחה משתוללת.

קניות: השוק הצבעוני הענק של אולאן באטור, שנקרא ״השוק השחור״, הוא גן עדן לבזבוזים. אפשר למצוא בו מדורבנות לסוסים, חרבות ומזכרות, כובעים מסורתיים ויריעות לגר, ועד אפודות מצמר גמלים ובקבוקוני טבק להרחה.

אוכל: מזונם של המונגולים מבוסס על בשר, גבינות קשות וכמה מיני בצק. באולאן באטור יש כמה מסעדות טובות עם אווירה נחמדה, שבהן מגישים סוגים שונים של בשר כבש, בשר סוס ובקר. המסעדות בערי השדה ספורות והמבחר קטן. כשיוצאים לשטח צריך להצטייד במזון, ואפשר לקנות אצל המקומיים בדרך בשר כבש, סוס או פרה, ולבשל לבד.

ויזה: ישראלים אינם זקוקים לאשרת כניסה לשהייה של עד חודש.