אם החיטה: הכאב של אולג

מרי יוצאת מהבית, גוררת אחריה תיק פלסטיק תפוח שגודלו כפול ממידתה. מחרה אחריה ג'וליה, אוחזת ארגז קרטון, מתוכו מציצים בקבוקי משקה. אולג ואני נחפזים לסייע בידיהן להעמיס את יתרת הציוד במכונית. תא המטען מלא עד אפס מקום.

"זהו," אמרתי, "אין יותר מקום, אפשר כבר לצאת?"

מרי וג'וליה התמקמו במושב האחורי. "אפשר," אמרה ג'וליה, "ניסע."

"כולם במקומות? לכולם נוח?" שאלתי ממושבי ליד ההגה.

"כןןןןןןןןן" ענו לי שלושתם במקהלה. ואולג אמר, "ניסע כבר."

מאז הוסרו התחבושת והתפרים השתפר פלאים מצב רוחו של אולג. הוא אוחז בידו כדור גומי כתום אותו הוא לש ללא הפסק כדי להחזיר לאצבעותיו את כושרן. כבר שלושה שבועות שהוא לש. הבדיחה הקבועה שלנו היא: "נראה שהבצק מוכן - אפשר כבר להכניס לתנור." הבדיחה הזאת מאוד מצחיקה את מרי. היא מאלצת אותנו לחזור עליה אינספור פעמים: "תשאלו את אבא על הכדור," היא דורשת. וכשאולג עונה:

"עוד רבע שעה," או "רק אפזר את השומשום למעלה," מרי פורצת בצחוק מתגלגל ומיד דורשת "עוד פעם, תשאלו את אבא על הכדור." "מה לשאול?" אני מיתממת כאילו שכחתי. מרי מרצינה וגבותיה השקופות מתקמטות ממאמץ מחשבתי, "על הכדור." היא מזכירה לי. ואני אומרת "אהההההה, את מתכוונת ל-האם הבצק מוכן?" ומרי מהסה אותי בהתרגשות, "שששששששששש, שלא ישמע," היא לוחשת, "תשאלי כמו שצריך." ואני נכנעת ושואלת: "נראה שהבצק מוכן - אפשר כבר לטגן סופגניה?" "לאאאאאאא," צועקת מרי, "תגידי - ל ה כ נ י ס ל ת נ ו ר."

וכך זה נמשך ונמשך ואנחנו נוסעים בין שדות חרושים ולאורך אגם, שמימיו אפלים וכביש צר שמפתל על גדותיו, עצי אשוח זקנים ודרך כורכר רחבה ואסם תבואה עתיק ומטעי תפוחים המשילים את פירותיהם אל האדמה וגבעות תלולות וחשופות ועמקים של כרובים ירקרקים ששחפים צורחים מעליהם. ככה יום שלם. ובערב אנו מגיעים לכפר קטן מצטלע בהר וחונים. הנוף מזכיר לאולג את תבנית ילדותו, ההרים סביב, השמים הגדולים - רק הבתים מעץ.

אנחנו גוררים את הציוד לתוך הבית השכור, מתמקמים בחדר גדול שחלונות קרועים לו במזרח, ואז נופלים לתוך מיטות ונרדמים.

בבוקר, האש באח כבויה. רמץ מפצפץ ועשן.

קולות מקוטעים של חליל חורצים את קרירות הבוקר. אולג מנגן. ג'וליה ואני מזנקות מבין לשמיכות ומתייצבות סתורות בחדר המרכזי. אולג עומד ופניו אל החוץ. עיניו עוקבות אחרי אורו הרך של השחר המשוח על הנוף כדקיקות חמאה על צנים. הפיקולו לחוץ אל פיו בנשיקת נאהבים. אנו רואות את גבו מתוח ממאמץ. הצליל הבוקע רצוף וצלול, אך גבו של אולג אומר סבל. הוא מנסה שוב: אותו הרצף, אותו הצליל. כתפיו רועדות, הוא בוכה.

ג'וליה ואני נרעשות וקרבות אליו מאחור, הוא מסתובב אלינו ופניו ארוכות ואפורות.

"אני לא מצליח," הוא בוכה, "הצליל פגום, אני לא מצליח, הם הרסו לי את הצליל."

"אולג מתוק," אני אומרת, "זה יהיה בסדר, הצליל יחזור, אתה צריך להתאמן."

הוא מייבב, ראשו חפוי, כפות ידיו שמוטות ובהן עצב גדול, "את חושבת?"

"אין לי ספק בכך," אני עונה ומתבוננת בג'וליה לתמיכה. ג'וליה מהנהנת לעומתו.

שבריריותו מבלבלת את ג'וליה והיא מתקשה להכילו. היא חשה כאילו אולג שהכירה נעלם, וזר תפס את מקומו. איש חלש.

"הוא יהיה בסדר," אני אומרת לג'וליה במטבח, "זה משבר של הנפש, זה לא ביד." "איך את יודעת?" מקשה ג'וליה.

"אני חושבת שהאלימות שחווה ערערה את תפיסת עולמו. עכשיו הוא חש שהעולם אינו בטוח ושבכל רגע יכול לבוא זר ולדרוס את היקר לו."

"אבל אם היד בסדר, אז זה צריך להעלם," אמרה ג'וליה.

"כן, אבל לאט ובעדינות," עניתי. "זמן התיקון אינו שווה לזמן ההרס, צריך סבלנות."

"אבל הוא נהיה ילדותי, הוא עכשיו מישהו אחר." אמרה במצוקה.

"קורה שהאלימות נוגעת באיזו נקודה מאוד שברירית בנפש," אני שומעת עצמי מטיפה לג'וליה, "ואז היא משבשת את כל הסדר. אנחנו צריכות להיות קשובות ומקבלות כדי לסייע לאולג לשקם את עצמו, זה אומר אהבה."

"אולי הוא צריך פסיכולוג?!" שואלת ג'וליה.

כאילו הוא זר לה, חשבתי, כאילו היא פוחדת לגעת בו.

"אפשר לנסות," אני עונה.

ג'וליה מדאיגה אותי, מצוקתה מעמעמת את יכולתה לחוש אמפתיה למצבו של אולג. ציפיותיה להירפאות מהירה וספונטנית נגוזו, היא הופכת עצבנית וקצרת רוח. בפעם הראשונה זה שנים אני מוצאת עצמי מצרה על השידוך הזה.

"אולי טעיתי כשתמכתי בחיבור ביניהם," אני חושבת. "אבל מרי. איך מרי המתוקה הייתה באה לעולם?!"

אנחנו ביער. מרי וג'וליה משכשכות רגליים בערוץ הקטן, אולג ישוב וגבו שעון אל גזע עץ.

"מחר אנסה שוב לנגן," הוא אומר לי כילד המפגין את אומץ לבו ומצפה לעידוד.

"כן," אני אומרת בביטחון, "מחר יחול שיפור."

הוא שולף את הפיקולו והופך בו בין ידיו. מבטו כלוא על ידו המשוחזרת. היא נראית זרה. זרה לידו הבריאה, כאילו של אדם אחר. הוא נאנח וחרדת ספק מחלחלת בתוכו. הוא צריך להסתגל למראיה, הוא צריך לקבל את היד אליו, להתיידד עמה.

"מחר," הוא אומר בשקט כדי לחזק את עצמו, "מחר בבוקר."

אני שולחת את ידי ומניחה על ידו הפצועה. כף ידי נראית קטנה ונקייה לעומת כפו החבולה. אולג אוחז בה בחוזקה וחיוך קטן עולה בעיניו.

"מה?" אני שואלת.

"היד שלך," הוא אומר מחייך, "רכה כמו היד של מרי, מדגדגת כזאת."

בלילה עבדתי מול המחשב. התעדכנתי במצב החברה, כתבתי ללקוחות, לבנק, לחברת הניהול "יאנגהסבנד ובנו" ועניתי לחמיד ולווליד על מכתביהם.

"מעניין איך ווליד וחמיד היו מטפלים באולג. הם בוודאי היו שולפים איזו משחה, מצרפים לה איזו ברכה, מחברים איזה חלום, והכל היה נופל על מקומו בשלום."

"הגיעו בקשות הדברה מהמזרח," כתב חמיד, "אם את רוצה אנחנו יכולים לטפל בהדברה, אם כן, אז תגידי."

"כן." כתבתי להם, "טפלו בזה."

ברגע זה Kaftor.com עניינה אותי כקליפת השום, הייתי שמחה לוותר באחת על חשבון הבנק בוונקובר, ובלבד שישוב לאולג כושרו לנגן.

השעון הורה ארבע לפנות בוקר. כיביתי את המחשב והתמתחתי כשפני לחלון. צללי הרים סגולים גידרו מסהרים את הנוף השחור. מבעד לשמיכת עננים בצבצה נימה לבנה של ירח צפוני נטול פנים. הבית דיבר. חריקת קירות עץ ואנחות שבר של צנרת זקנה התמזגו לפטפוט בשפת החפצים. רוח צפונית קרה התנפלה לתוך המרזבים וחיברה חבורות של עלים יבשים להתערבל לתוכם, להשמיע יללות אבוביות ותקתוקים תכופים על דפנות הפח. לפתע רחש זר. קול אחר.

כמחט זהב המבקעת את הרעשים פילח צליל דק וצלול נקב עגול בהמולת הלילה. היה זה החליל. היה זה קולו של אולג.

"זמן הפיקולו" המבורך פשט בבית, מתפזר כניחוח מתוק בין החדרים הנמים את שנתם.

חמקתי אל הטרקלין מאיצה בעיני להסתגל לחשכה. מתארו של החדר נפער אלי כתום ואפל. אולג ניצב ערום במרכזו, רגליו פשוקות, פלג גופו העליון נוטה קדימה והפיקולו מנצנץ אל שפתיו, מתערבב ומתעתע בתווי פניו בחשכה. זהרורים רפים של אור נחו על כתפיו ועל עיניו העצומות. משהבחין בי פסק מלנגן ושלח אלי יד מקרבת.

"אני חושבת שהצלחת הפעם," אמרתי.

הוא אחז בכתפי ומשך אותי אל גופו. "איבדתי משהו," אמר כשפניו נשענות על פדחתי. "משהו מת בתוכי." קולו היה קל, משל דיבר על מישהו אחר.

"מה זה, המשהו הזה?"

"זה סוג של תמונת עולם," לחש, "זאת היכולת להיות החליל עצמו, את זה אני לא מצליח לעשות יותר."

"אתה תצליח אולג," אמרתי בביטחון, "אל תתייאש, זה יחזור אליך."

אולג חייך בחשכה לתוך עיני. "ישנן תחנות בחיים שאינן מאפשרות נסיגה," אמר, "ההוויה לא תוכל למחוק את זה ולהתנהג כבעבר, זה משאיר משקע שמייצר סדר חדש."

"ואצלך הסדר החדש אינו מאפשר לנגן טוב כבעבר?"

"ייתכן, וייתכן שבאופן אובייקטיבי הנגינה היא טובה, רק שהחוויה שלי השתנתה, זה כרוך בכאב."

"אתה תתגבר עליו. הוא יחלוף," קטעתי אותו.

הוא השתתק בעייפות, ממשיך להתבונן בי זמן מה בעצב, לא מרפה מגופי.

"אני מבטיח לנסות, קטנה שלי. מבטיח לנסות."

ג'וליה ואני שקדנו לשמור על צעדיו מפחד שיזיק לעצמו. הפסיכולוג שטיפל בו טען כי הוא שרוי במצב הדומה ל"הלם קרב", ונפשו יורקת עכשיו מתוכה את הטראומה. הוא המליץ על כדורים להרגעה ולמיגור החרדות. אולג בלע אותם בטקסיות בכל בוקר, והפך מרוחק מבולבל ושווה נפש.

לעתים נדירות הבליח מתוכו אולג הישן, בעיקר כששהה במחיצתה של מרי.

שלישי בבוקר. אולג עטה על עצמו בחופזה את הבגדים אותם לבש כל השבוע ודילג במורד המדרגות בדרך החוצה. נעליו בלויות משימוש, שערו סתור ואמרת חולצתו מרופטת ושחורה. "היי אולג," קראתי לעומתו מן המטבח, משתדלת לא להסגיר דאגה. "יש פה קפה מצוין." הוא לא שעה לקולי, כאילו לא שמעו – התפרץ החוצה, הניע את המכונית והתרחק במהירות.

הוא נסע לים. חלום הלילה שעורר אותו – הקפיץ אותו מבין לשמיכות ושיגר אותו בחטף אל החוץ הסגרירי. בחלומו ניצב על צוק מול הים וייצר את "זמן הפיקולו" שלו. לשם נחפז עתה בעיוורון, נזהר שלא לפוגג את החיזיון בטרם יגיע למחוז חפצו.

זמן מה נהג במכונית, משתדל לארוז את ההזיה במיני שינונים והיזכרויות, עד אשר פיסת התכול הראשונה פלשה מבעד לחלון. קו החוף התגנדר במצוק גבוה ומסוקס. כביש האספלט התפתל עליו משורשר, מתרחב לעתים למשטחי חניה קטנים ומסופסלים. הוא עצר את הרכב בחריקה לתוך מפרץ חניה, יצא והחל צועד לאורך המצוק. סלע גבוה הסתיר את התצפית וחסם את דרכו. לרגע שקל אם לעוקפו, ואז החליט לטפס עליו ולבדוק את איכות הצפייה מלמעלה. במשך שעה ארוכה נאבק בדופן החלקלקה, בשורשים העוקצניים ובאבנים הקטנות המדרדרות את סוליות נעליו. בסופו של דבר הצליח להעפיל למשטח העליון הצופה אל המים. שם התיישב לו על סלע נוקשה, נושם את הים מלוא ריאותיו. תחילה צפה אל ערפל אופק אפרורי, אל המים הסגולים-תכולים ואדוותם הלבנה, ועל השחפים החורצים את האוויר בנסיקות חדות ומדויקות. אחר כך התבונן במשך שעה ארוכה בכפו הפצועה, מבחין בצלקות שהגלידו, בבריכות הדם שנאצרו מתחת לעור, בסימני החיבור הגסים של האצבעות המנותחות, בפרקים הנפוחים ובשבילי המתיחה המפוקקים את העור הלבן. ואז, אחד לאחד, דלה ממוחו את סדר האירועים בגינה, פרף אותם לדקות ואת הדקות לשניות ואת השניות לחלקיקי שניות ופענח בקפדנות את האנטומיה של סצנת ההתעללות בו. בכל הזמן שעשה כן, אחזה ידו הבריאה בפיקולו, לוחצת עליו בכוח עד כי מפרקי אצבעותיו הלבינו כאדוות הגלים.

משסיים, חש כי מחשבתו צלולה כמקודם. הוא קירב את החליל לשפתיו ונשף ארוכות, נותן לאצבעותיו לנוע כרצונן. משפט זך ודק הצטלצל לאוויר, גח החוצה מהצינור המוכסף, נסק ברחיפה לעבר המים הסגולים, נמוג לתוך הגלים, מצחקק ומתגלגל לתוכם.

אולג אהב את הצליל. הוא ניסה שוב. הפעם מילא את ריאותיו כדבעי ונשף משפט מוסיקלי ארוך ומורכב. החליל התרצה ותרגם את הבל ריאותיו לזוך מתרונן, נוסק, מרפרף, עג, מזדהב ומתקפל כמקצפת ביצים לתוך גלי הים.

ברגע זה ביקעה השמש שסע בינות לעננים, וחניתות אור פילחו את הערפל והשתפדו במים. אולג התבונן בחיזיון בעיניים קמות, נפעם מהסימן שנשלח אליו מהיקום. הוא קם על רגליו והחל למרוט מגופו את הלבוש.

בתוך עשר שניות כבר ניצב ערום על הסלע, פניו אל האופק והחליל שבפיו מתווך ומגביה את צלילי נפשו לעננים. אולג חש שהוא כמעט, כמעט, כמעט, נוגע ב'זמן הפיקולו', ולכן לא הפסיק לנגן גם כעבור שלוש שעות כשהתקדרו השמים, גם כשהאופק החשיך ועטה שכבה צמרירית ואפורה, גם כשהמים טיפסו ועלו בגובה המצוק, גם כשקצוות הנחשולים שמתחתיו הצליפו כזנב תנין בגופו הערום והיו מתרסקים אל הקיר הסלעי, גם כשהרוח חלפה כרכבת שורקת במנהרת זרועו האוחזת בחליל.

הוא היה משוכנע שברגע שייפתח אליו "זמן הפיקולו" ויאסוף אותו פנימה, תיפסק הסערה. שכוחה של המנגינה לחולל מקום - יחול גם על איתני הטבע.

אתם מבינים רבותי? בשביל אולג המנגינה הייתה זמן והזמן מקום.

בטן הסערה הלכה ותפחה. שירת המלאכים של אולג התגבהה מעל לשריקת הרוח ואל מעבר לתכריכי השמים הסמיכים. המים גאו וטיפסו במעלה המצוק, חובטים בקיר בעוצמה ואחר כך ניגרים ומלטפים את הסלעים כמחפשים פיוס. ברקים לבנים צרבו נחשים שבורים בחלל, מחברים לחלקיק של שנייה בין שמים וארץ.

אולג ניצב על הסלע החלק, חירש לשאון הסערה, גופו המעורטל מפוסל בסלע, עיניו נעוצות באופק, ידיו בחליל ורק הרוח הפורעת בשערו מסגירה את היותו בשר ודם. חוט הזהב המסתלסל מהחליל הגביה עוף, מרטט ומטפס כאילו יד נעלמה מושכת אותו לשם.

לפתע, אבחת ברק חצתה באלכסון, מאירה לחלקיק שנייה את גלגלי המים השוצפים. האור שלח זרועות תמנון בוהקות, הצליף והתלפף על גופו הערום והגביהו מעלה. אולג עף באוויר בקשת רחבה מעל שפת המצוק, ממשיך לאחוז בפיקולו ולנגן את חוט הזהב לשמים, עד אשר שמטה אותו הרוח וגולגולתו התנפצה אל הסלעים.

"זמן הפיקולו" אסף את אולג אל תוכו.

• "אם החיטה" מאת מיקי בן-כנען, הוצאת ספרא - הוצאת הקיבוץ המאוחד