דון קיחוטה: קריאה מופרזת יכולה להזיק

לאחר ההכנות האלה החליט דון קיחוטה לצאת לדרכו תיכף ומייד, שכן סבר שאם יתמהמה יגרום נזק לעולם, שהלוא עליו לעקור עוולות, לתקן עיוותים, למגר רשעים ולגבות חובות. וכך, בלי לגלות לאיש, קם בטרם שחר באחד מימי החום הכבדים של חודש יולי, התחמש בכל כלי נשקו הנושנים, עלה על רוסיננטה, חבש את קסדתו הרעועה ויצא אל השדה בלב שמח. אך מייד תקפה אותו מחשבה נוראית: לפי חוקי האבירות, כל עוד לא הוסמך כאביר אסור לו להילחם באביר אחר. אבל טירופו גבר על ההיגיון והוא החליט להתמנות לאביר מידי האדם הראשון שייתקל בו, כפי שעשו רבים מגיבורי הספרים שקרא. מייד נחה דעתו והוא המשיך ללכת ולתת לסוסו להוביל אותו, כי סבר שכך מתנהלות הרפתקאות. ובעודו רוכב לו כך, זורח מנחת, אמר בלבו:

"אין ספק שבעתיד, כשיתפרסמו מעללי המהוללים, כך יתאר המלומד שיעלה אותם על הנייר את יציאתי הראשונה בשעת בוקר כה מוקדמת: 'אך פיזרה השמש האדמונית את תלתלי זהב על פני הארץ רחבת-הידיים, והציפורים הזעירות והססגוניות בירכו בציוצים מתוקים מדבש את איילת השחר הוורודה שהפציעה בנוף לה מאנצ'ה, והנה נטש מאחוריו האביר המהולל דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה את מיטת התפנוקים, עלה על סוסו המהולל רוסיננטה והחל לרכוב בשדות מונטיאל המהוללים'."

אכן, שם רכב. והוא הוסיף ואמר: "הו מלומד יקר, אשר בחלקך ייפול הכבוד לכתוב את הסיפור המופלא הזה, אני מפציר בך שלא תשכח את רוסיננטה הטוב שלי, חברי הנאמן והנצחי!"

ואחר כך הוסיף, כאילו באמת היה מאוהב: "הו נסיכתי דולסיניאה, גבירת לבבי השבוי! עוול גדול עשית לי כשהרחקת מעלייך לב כנוע זה שכה מתייסר באהבתו אלייך!"

הבלים כאלה ואחרים דיקלם, מחקה את סגנון ספריו כמיטב יכולתו, ובינתיים רכב כה לאט והשמש זרחה כה מהר עד שמוחו היה עלול להינמס, אילו היה לו מוח.

כמעט כל היום כולו רכב, בלי שקרה לו דבר שראוי להזכיר, וזה מילא אותו ייאוש, כי מאוד השתוקק להוכיח את נחת-זרועו. עם רדת הערב, משעייפו ורעבו כמעט עד מוות הסוס וגם הרוכב, הגיע לפונדק שנראה בעיניו ההוזות כטירה בעלת ארבעים צריחים וגגות כסף נוצץ, ולא חסרו בה גם הגשר המתרומם והתעלה העמוקה וכל שאר האבזרים שטירות כאלה מצויידות בהם בספרי האבירים. הוא ציפה שננס כלשהו יתקע בחצוצרה, כמקובל, לבר שהגיע אביר לטירה, והתפלא על שהוא מתמהמה, אך בינתיים חזר מן השדה רועה שביקש לאסוף עדר חזירים, במחילה מכבודכם, והוא תקע לשם כך בשופר. מייד ראה בכך דון קיחוטה את תרועת החצוצרה המתבקשת, ונחפז אל השער בעליצות משונה. במקרה עמדו שם באותה שעה שתי נערות כפר פשוטות, ובראותן את האיש המוזר הזה שועט לקראתן, חנית ושריון בידו, התחלחלו וביקשו להיכנס פנימה, אך דון קיחוטה הרים מעט את קסדת הקרטון, חשף את פניו הצרובים והמאובקים ואמר להן במיטב הגינונים:

"אל פחד, עלמותי הנכבדות, כי האביר שלפניכן אינו פוגע באיש, לא כל שכן בבתולות מכובדות כמוכן."

הבחורות לא הבינו את לשונו הנמלצת של אבירנו, אך כששמעו אותו קורא להן "בתולות מכובדות" פרצו בצחוק גדול. כעסו של דון קיחוטה התלקח, אך באותו רגע יצא הפונדקי, שהיה איש שמן מאוד ולפיכך שוחר שלום, ובראותו את היצור המשונה הזה על שלל כלי נשקו, החליט, ליתר ביטחון, לפנות אליו באדיבות, והזמין אותו להיכנס לפונדק.

"אני מסתפק במועט, אדוני בעל הטירה," אמר לו דון קיחוטה, "ולעת הצורך יכול אני לא לישון לילות רבים."

"אם כן הגעת למקום הנכון," ענה לו הפונדקי, שהיה גם נוכל לא קטן, "כי בביקתה הצנועה שלי תוכל לא לישון גם שנה תמימה," וסייע לדון קיחוטה התשוש לרדת מרוסיננטה. מייד אמר לו דון קיחוטה שיקפיד לטפל היטב בסוסו, כי אין משובח ממנו בכל סוסי העולם. הפונדקי הביט בפליאה בסוס הכחוש שנראה דווקא כמו העלוב בכל סוסי העולם, ולקח אותו לאורווה. כשחזר אל אורחו ראה ששתי הצעירות כבר עזרו לו להוריד את המגן ואת השכמייה, אבל לא הצליחו לשחרר את קסדתו שהיתה קשורה לראשו בסרטים ירוקים. הן ביקשו לחתוך אותם, אבל דון קיחוטה סירב בתוקף ונשאר חבוש קסדה כל הלילה, ומראהו מגוחך עוד יותר משהיה קודם, אם דבר כזה אפשרי. על עזרתן של הבחורות, שנראו בעיניו גבירות נעלות, הודה בדיקלום חרוזים מתוך אחד מספריו, בשינויים ההכרחיים:

מעלם לא זכה אביר

גבירה בחסדיה,

כשם שזכה דון קיחוטה

כאשר מכפרו הגיע:

עלמות טיפלו בו

נסיכות -בסוסו.

ואף הבטיח להן שאם רק יצוו עליו יעמוד לרשותן בכל גבורתו ועוז זרועו.

הנערות, שלא שמעו מימיהן מליצות כאלה, לא ידעו מה לומר לו ורק שאלו אותו אם הוא רוצה לאכול משהו.

"אשמח לטעום כל דבר," ענה דון קיחוטה בענווה, "כי לפי מיטב הבנתי הדבר יועיל לי מאוד," והפונדקי הגיש לו דג בקלה מלוח שבושל בקושי ולחם שחור, מזוהם כמו נשקו ממש. אבירנו ראה בבקלה דג טרוטה משובח ובלחם השחור חלה מעודנת ואכל אותם בתאווה, כלומר, היה אוכל אותם בתאווה לולא היתה הקסדה עדיין מהודקת לראשו, מה שמנע ממנו להכניס כל דבר לפיו במו ידיו, ואחת הנערות עשתה זאת למענו. את היין, לצערו, לא הצליח לשתות בשום אופן, עד שהפונדקי תחב קש לתוך פיו ותקע את קצהו השני בקנקן היין. כולם פרצו בצחוק גדול למראהו, אבל דון קיחוטה לא היה מוכן לקרוע את סרטי הקסדה בשום אופן. מה שהטריד אותו הרבה יותר היה שטרם הוסמך כאביר, כי בהגיונו המעוות סבר שלא יוכל להשתתף בשום הרפתקה עד שלא ישתייך למסדר האבירות. לכן קיצר את סעודתו, שהיתה מצומצמת ממילא, קרא לפונדקי, הסתגר איתו באורווה, כרע ברך לפניו וקרא:

"אביר גיבור, לא אקום ממקומי עד שתעניק לי את החסד שאני מבקש ממך, ותקדש אותי לאביר מחר בבוקר, לאחר שאעמוד על המשמר בטירתך כל הלילה, כנהוג."

הפונדקי, שכבר חשד שאורחו לא ניחן בשפיות יתרה, השתכנע בכך לגמרי עכשיו, והחליט להיענות לו כדי שיהיה לו ולאורחיו על מה לצחוק בלילה. הוא אמר לו שפנה אל האדם הנכון שכן גם הוא עצמו התמסר בזמנו לענייני האבירות, נע ונד בעולם וחיפש לו הרפתקאות הולמות לקלות רגליו ולזריזת ידיו, עולל מעללים, גזל אלמנות, רוקן כיסים, ניצל חסרי-ישע ועשה לו שם גדול בכל בתי-הדין בספרד, עד שבא אל המנוחה ואל הנחלה בטירה מפוארת זו שבה הוא חי מרכושו ומרכוש האחרים ומארח בה אבירים נודדים בשל החיבה הרבה שהוא רוחש להם ולארנקם. הוא הזמין אותו לעמוד על המשמר בחצר הטירה והבטיח לו שלמחרת יקדש אותו לאביר, אביר שכמוהו טרם קדש בעולם.

דון קיחוטה אסף איפוא את כלי נשקו והשעין אותם על שוקת סמוכה לאורווה, אחז בחניתו ובמגינו והחל לצעוד בחן לפני השוקת. הלילה ירד ואחד מבעלי הפרדים שהתארחו בפונדק ביקש להשקות את פרדיו, וניגש לסלק את כלי נשקו של דון קיחוטה מהשוקת. הדבר עלה לו במהלומת חנית עזה שפיצחה את ראשו. אורח אחר שלא ראה מה קרה וחזר בתמימות על מעשי הראשון, זכה לטיפול דומה.

הפונדקי, שראה כי נוכחותו של דון קיחוטה מזיקה לבריאות אורחיו, החליט

 לקצר את שהותו בפונדק ולהעניק לו מייד את תואר האבירות הארור לפני שיקרה עוד אסון. הוא מיהר להביא את הפנקס שהיה רושם בו את מנות התבן שנתן לחמורים, הורה לדון קיחוטה לכרוע על ברכיו, פתח את הפנקס והחל ללחוש כמתפלל, הנחית על צווארו של דון קיחוטה מכה הגונה, ולקח את חרבו וטפח בה על גבו בעדינות. כל הזמן לא חדל למלמל כמין תפילה בשיניים מהודקות, במאמץ כביר שלא לפרוץ בצחוק, ולבסוף הכריז עליו כאביר לכל דבר. כאשר הסתיימו בבהילות ובחופזה הטקסים הללו שכמותם לא נראו מעולם, השתוקק דון קיחוטה לצאת לדרך בלי שהיות ולחפש לו הרפתקאות, והוא הודה לפונדקי במילים כה משונות שקשה לחזור עליהן. הפונדקי, שכבר נכסף לראות אותו מחוץ לפונדק, ענה לו במליצות דומות אך בקיצור נמרץ, ובלי לדרוש תשלום שילח אותו לדרכו בשעה טובה.

• "הרפתקאות האביר דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה" מאת מיגל דה סרוואנטס, הוצאת הקיבוץ המאוחד