הימלאיה: מסע ברמה גבוהה

הטמפרטורות צונחות בלילה. בפותחי את כנפות האוהל הן קרות כקרח. החלק הקשה ביותר של המסע עומד בפנינו ואיני יכול להתעלם עוד מהעובדה המציקה שאני מרגיש די רע, ושאם נדבקתי מבֶּזיל המצב עלול להחמיר.

בארוחת הבוקר הוא יושב ולצידו ערימה של ניירות-טישוּ; הוא לבוש שחורים ונראה כמו מלאך המוות שנתקף בפרץ של דברנות. בין שיעולים מייסרים והתעטשויות רועמות הוא שופע תובנות חדות ותמציתיות על ההנאה שבהליכה; נראה שאת רוּבּהּ הוא מחמיץ.

עוד לא עיכלנו את ה'פרֶנץ' טוסט' ואת הביצים הקשות ובני השֶרפָּה מפרקים כבר את המחנה במיומנות צבאית. הם אוהבים להיות בתנועה, או שאולי הם יודעים משהו על מפולות שאנחנו לא יודעים?

אני מסרב בעיקשות להצעותיהם של ווֹנגצ'ו ונַוואנג לשאת את תיק-הגב שלי. זה הפך אצלי לעניין של כבוד, ניסיון מתריס להראות שאני עדיין מסוגל לעשות משהו בכוחות עצמי.

אנחנו יוצאים לדרך בשבע וחצי ומטפסים במעלה מדרגות-אבן תלולות דרך יער סבוך, טרופי למחצה, שיש בו שרכים המשתלשלים ומתפתלים כנחשים מענפי העצים. בהגיחנו מבין העצים מאירה השמש עדיין רק את פסגות ההרים, אך האוויר צונן וצלול.

לפתע אני מאושר עד הגג ושואל את ווֹנגצ'ו אם הוא חושב שהייתי מסוגל לטפס את האוורסט. אני מוחמא מתשובתו החיובית, שניתנה כמעט ללא היסוס, ושואל כמה זמן זה ייקח לי.

"אתה חייב להתאמן. להתרגל לגובה. לטפס על הרים אחרים קודם." הוא סורק אותי מכף רגל ועד ראש. "אני אביא אותך לשם ב-75, אולי 100 ימים."

אני דווקא חשבתי על שבוע.

"טוב, אז לוח-הזמנים שלנו לא יאפשר לנו זאת הפעם."

הוא מגחך ומצביע על תיק הגב שלי.

"אתה רוצה שאני אקח את זה?"

המרחק בינינו לבין תקרת אור השמש הרחוקה והמקניטה קטֵן בהדרגה, אך רק ב-10:15 עוברת השמש את שפת ההרים וגולשת לתוך העמק. שינויי הטמפרטורה מיידיים ודרמטיים. עבר זמנו של הפְליס המבוֹדֵד-מקור; כעת תורה של משחת השיזוף ל-35 מעלות צלסיוס.

השינוי בנוף דרמטי לא פחות. אחרי 24 שעות של יער מעיק לעיתים, נפתח כעת העמק ומתרחב ולראשונה אני תופס את ממדיהם המונומנטליים של ההרים שלפנינו. חומת 60 הק"מ המשתרעת מאנפּוּרנה I במערב לאנפּוּרנה II במזרח כוללת לא פחות מתשע פסגות שגובהן עולה על 7,010 מ'. קרוב יותר אלינו מזדקרים האנפּוּרנה-דרום בגובה 7,200 מ', ההיוּנצ'וּלי, מעל 6,400 מ', ורק 8 ק"מ מזרחה מאיתנו מתנשא המַצַ'פּוּצ'רֶה המהפנט, שהגבוהה שבשתי פסגותיו מתרוממת לגובה 7,010 מ'.

זהו נוף הררי נשגב. רק ה'קונקורדיה' בפקיסטן, על סיפו של ה-K2, הולידה בי אותה תחושה מופלאה שאין להביעהּ.

אך אין לנו זמן לתחושות מופלאות שאין להביען, או לתחושות מופלאות מכל סוג אחר, כי עלינו להמשיך ללכת, להיעצר, לצלם, ללכת עוד – ובסופו של דבר לעצור ולהסדיר את הנשימה למרגלות מצוקי ההִינקוֹ התלולים.

האנימיזם קדם לכל שאר הדתות בנפאל ואף שרד במקביל להתפתחותן, ואינני מופתע לשמוע שקַעַר-הסלע האימתני הזה הוא מקום קדוש. בדברנו על מיתוסים ואגדות, אני שואל את ווֹנגצ'ו על היֶטי.

הוא אומר שכמו כולם כאן הוא מאמין בקיומו.

"ראיתי יֶטי אחד בהר."

"איך הוא נראה?"

"נראה כמו קוף, נראה כמו אנשים כמונו."

ווֹנגצ'ו פורש בפני כמה עובדות לא סבירות, אך מרתקות. הדרך הטובה ביותר לתפוס יֶטי היא להשקות אותו לשוכרה. היֶטים אוהבים תה ואוהבים אלכוהול ואנשים היו מניחים בהרים גוויית כלב מלאה אלכוהול כדי ללכוד אותם. בני-האדם הם שחיסלו את היצורים האלה.

"ועכשיו נשאר רק יֶטי אחד."

מעל ההינקוֹ מתנשאת לצד השביל חזיתו של קיר-סלע תלול וחלק למשעי. מפל בדמות נוצה לבנה דקיקה צונח מעלינו, מציץ משפת הסלע ומתיז לעברנו את רסיסיו בהילוך איטי.

בחודשי השלגים הופכים הסלעים הללו לקטלניים. האזור הזה מוּעד למפולות. ווֹנגצ'ו כבר ראה כאן אנשים נהרגים. רק למי שיודע לזהות את הרעש הראשוני ביותר יש סיכוי להינצל מן המפולת. רעש המפולת, כפי שווֹנגצ'ו קורא לו. אחר כך, כמו שהוא אומר, "לרוץ מהר".

לעת ארוחת הצהריים אנחנו מגיעים לבית-ההארחה 'סַנגרי-לה' (!) ומחליטים לא להמשיך בהליכה. מסתבר שהיתה זו החלטה נבונה. ב-2:30 יורד עלינו ענן-אדים מסתחרר וגורם באחת לירידת הטמפרטורות. אנחנו מחליפים את החולצות הקצרות והמכנסיים הקצרים בארוכים, בצעיפים, כובעים וכפפות, ובסופו של דבר במעילים תרמיים. יש לנו תצפית-מן-היציע על המַצָ'פּוּצ'רֶה, הנחשף לעינינו בחמקמקוּת מקניטה נוסח גרֶטָה גַרבּוֹ מבין העננים החולפים בשמיים.

זהו הר קדוש. בעמק המַצָ'פּוּצ'רֶה המקודש אסורה שחיטתם של בעלי-חיים. ווֹנגצ'ו אומר שכל נסיונותיו להשיג אישור לטפס עליו עלו בתוהו.

מזג-האוויר נעשה קר ובלתי מסביר-פנים מרגע לרגע והיחידים מהמשלחת שנהנים הם הסבלים. הם שוחררו ממשאם חצי יום לפני המועד המתוכנן ומבלים את שעות אחר הצהריים בהימורים קולניים על שכרם. מטבע נזרק לאדמה ובנקודה שבה נחת מניחים אבן. בשלב הזה צריכים השחקנים לפגוע באבן במטבעותיהם. אם פגעת באבן, אתה מכניס לכיסך את כל המטבעות שהחטיאו אותה. מסתבר שהמשחק הגיע לכאן ממונגוליה ומשחקים בו בכל רחבי ההימלאיה.

המשחק מסעיר את רוחם של הסבלים והם מקבלים כל מהלך בשאגות צרודות, קריאות לעג, אנחות וצחוקים. כמעט לא יצא לי לראות כל כך הרבה אנשים כל כך נהנים לפרק זמן כה ממושך. זה די מדכא, בעצם, ומעורר אצלי התקף ארוך של שיעול.

אנחנו אוכלים מוקדם, ישוּבים על ספסלים מכוסי צמר סביב שולחן מלבני,

 שבדרך כלל מחומם מלמטה בתנור נפט, אך לא היום. הארוחה כוללת לחם גוּראנג טרי, עבה אך קל ומשביע, מרק אטריות משכך כאבי גרון ואורז מטוגן. תפריט הררי טיפוסי כולל מנה של דאל בַּהט, אורז עם שעועית, אך טבחינו מסרבים כמדומה להכין את המנה הזאת ומתעקשים לספק לנו בנחישות את מה שהם סבורים שיערב לחיך המערביים.

הלילה צונן. אני לוקח נוּרוֹפֶן ומקווה שהתרופה תעזור לי להירדם. היא מהממת אותי למשך פרקי זמן של שעתיים, מרסנת את השיעול אך אינה מקלה על כאב הגרון הדלקתי שלי, ההולך ומחריף. מילה אחת חוזרת על עצמה בחלומותי המוטרפים: "רד! רד! רד!"

• "הימלאיה" מאת מייקל פאלין, הוצאת ספרים יבנה