טלנובלה בשירות האג'נדה
החן הסיפורי סביב האם העדינה ב"אמא מתגעגעת למילים" של דודו בוסי נבלע באג'נדה הצעקנית של בנה האגואיסט, המתמכר לעלבון המזרחי
שלושת גיבורי הספר הם אנשים כלואים. האם, נזימה, כלואה בנישואיה לבעל לא-שיוויוני בנוסח המדכא המיושן (ולא שאין ביניהם אהבה), ועל פי רצונו היא אינה יוצאת מכותלי ביתם כל שנות חייה, ויופיה דוהה ומאפיר בין הקירות, ובבדידותה היא מתחילה לדבר לעצמה מול המראה. הבעל, רחמים, כלוא במושגי כבוד פרימיטיביים ומחניקים. לכן חוששת אשתו במשך שנתיים להגיד לו שהבדיקה הרפואית העלתה כי בעיית העקרות היא בו ולא בה, ועוד 12 שנה יעברו עד שיסכים ללכת לטיפול, אז ייוולד בנם היחיד עובדיה, אשר גם הוא בתורו אמור "להביא כבוד לאבא". אלא שגם הוא כלוא ביחסיו עם הוריו, ובאמצע שנות השלושים שלו הוא עדיין מרותק לברוגזים הרתחניים עם אביו, לרצונו בחיבוק ממנו, לאהבה הבלתי מותנית מצד אמו, לניסיונו להמריד את האם נגד האב שהחזיק פילגש ועוד. המועסקות הרגשית הזאת מונעת ממנו להתבגר ולהתחבר באופן ממשי לאשה כלשהי, גם לא בשמונה שנות גלותו בגרמניה (להוציא מפגשים מקריים עם זונות).
בוסי מגלגל את הסיפור באמצעות מונולוגים משתלבים של שלוש הדמויות - דגם ספרותי שהפך לקצת משומש, אבל משרת את העלילה ביעילות. השפה עסיסית, עגתית ("יימח שימו", "אני ישכח") וכוללת ביטויים בערבית התורמים למוזיקליות גם כשאינם מובנים. חלק ניכר מהעגה מוקדש לקללות ("הבִּנְת אֶל גָחְבָּה הזאתי), ש"כלב" הוא אחת הנפוצות שבהן, כי למרות שבמשפחה הזאת אין אלימות פיזית, השפה אצלה בהחלט אלימה ומנבלת פה, ולרגעים זה נשמע כמו קטע ממערכון העיראקים של יצפאן ורמי ורד. למשל דברי האב המחכה לשיבת בנו מגרמניה: "הכלב חוזר היום לארץ. ואללה, לא מתגעגע לראות הפרצוף שלו". אלא שבספר הזה הרוח אינה משועשעת כלל.
טלנובלה מגויסת
בתוך המתחם האנושי הצר והתקוע הזה קשה להרחיק לכת, ובכל זאת נמצא כאן לא מעט רגעי חסד בדמותה של נזימה, האם, היודעת לסלוח על העוולות שנעשו לה, סליחה שנובעת בחלקה מחוסר ברירה אבל גם מרוחב לב אמיתי. נזימה הנבונה מפיקה גם את רוב ההערות הפקחיות בספר, למשל על בעלה, האחוז בעקשנות בכעסו על הוריה: "הוא בשלו, ממשיך לתת להם לנהל לו את ההרגשה". לא במקרה אחד הקטעים היפים בספר הוא סיפור יציאתה הנדירה של נזימה מן הגטו הביתי שלה אל תל אביב, להכין דברים לבר מצווה של בנה. המפגש עם העיר הגדולה פותח מחדש את הסיפור ויוצר דרמות אנושיות קטנות-גדולות, כשהיא מסתבכת בדברים כמו נסיעה באוטובוס, איתור כתובת וחיפוש נואש אחר בית שימוש. ולב הקורא איתה, בעדינותה האבודה.
אלא שגם כאן בוסי רותם את הסיפור לאג'נדה שלו, במשפט שאומר לאם מנהל המשביר (שבו מצאה שירותים) החושד בה בגניבה: "המשטרה תחנך אותך, פרנקית עלובה". זה נשמע קצת מוגזם בהקשר הנתון, וממילא בשנות השמונים כבר לא דיברו בסגנון הזה, אבל בוסי נוטה תמיד להעצים את העלבון. גם כשעובדיה, קצין קרבי בצה"ל, מעניש חייל אשכנזי בריתוק רק משום שהבעת פניו הביעה השתוממות על כך שעובדיה המזרחי מזדהה עם השואה - זה נראה מופרז לגמרי. לכך מצטרפות תפניות עלילתיות לא אמינות. למשל, כשעובדיה פוגש דווקא בפיגוע את אהבת נעוריו שהוריה דחו אותו בגלל מזרחיותו, ומציל את חייה. טלנובלה בשירות האג'נדה.
אבל לשיא המופרכות מגיעים הדברים בפרקי עובדיה בגרמניה (שאליה היגר בזעם לאחר שבחופשה מלבנון, אחרי שנהרגו כמה מחייליו, נמנעה כניסתו למועדון ריקודים בגלל מראהו המזרחי) ובגרמניה הוא מחליט להשתין לגרמנים על הראש, כדבריו, כדי לרכוש בחזרה יתרון על האשכנזים שהתנשאו עליו בארץ ולהוכיח "שהם סתם קאקות...שאני, הערס היהודי-ערבי, יביא לגרמנים את השטוזה שאף יהודי אירופי לא חלם להביא להם". הוא עושה זאת על ידי פתיחת חנות נעליים שנקראת "הסלון היהודי" ושבחלונה מצויר מגן דוד נוטף טיפות, מה שמוציא מחוריהם את הניאו-נאצים ונוחל פרסום ובעקבותיו הצלחה מסחרית מסחררת הרוכבת על אשמת הגרמנים. מין הבל ילדותי זול שכזה, רצוף קלישאות "לא נלך כצאן לטבח", דמגוגיה וסיסמאות נגד הכיבוש הסותרות איכשהו את המזג התוקפני של המספר. ברצף הזה הוא גם שוכב עם "זונה ארית" ומרגיש "שבשמי ובשם העם היהודי אני דופק את כל הרייך השלישי".
סוף דבר, העסק פושט את הרגל ועובדיה חוזר לארץ לפי הזמנת הוריו, מנסה לסלק את אביו מבית הקפה הקטן שנותר לו ולקומץ חבריו לעת זקנתם, ואוטם את לבו לתחנוניהם. ועד העמוד האחרון בספר לא עובר בו הרהור שני בעניין חזירותו המתמשכת. אגואיזם ללא רבב.
רונית מגלה את האור
אבל מה שבולט בספרו של בוסי מתחת לכל החולשות הספרותיות, החולשות האנושיות הלא-מצודדות והאג'נדות המרושלות הוא הניכור המוחלט כלפי ישראל, כלפי נופי הארץ, כלפי החיים העבריים כאן. ישראליות אצל בוסי מזוהה תמיד עם אשכנזיות, וחבל, ממש חבל. מתוך כך הוא מבדל את עצמו ומצהיר (באמצעות עובדיה) על זהותו כיהודי-ערבי. והנה גם רונית, אהובתו מנוער, מגלה את האור לקראת הסוף ומספרת לו כי עכשיו האשכנזים הולכים בעקבות המזרחיים ו"מתחברים לאשכנזיות שלהם", אשר על כן היא תחזור ותחליף את שם משפחתה, "זיו", ל"זוסמן", וגם יש לה כבר חברים שהתחילו ללמוד יידיש. אַ-זוֹי.
עכשיו, כשברור מיהו מזרחי ומיהי אשכנזייה, נשאר לברר מיהו ישראלי. מכל מקום, הניכור הזה הוא גם מקור הרעיון ההזוי של עובדיה, ולפיו טוב היה אילו קיבלו היהודים אחרי השואה שטח לא מיושב בגרמניה והקימו בו את מדינתם. כך לדעתו היה נפתר מראש סכסוכנו עם הפלסטינים, כמו גם בעיית הטרור האיסלמי בעולם, שכולה בגללנו. והוא לא שם לב, עובדיה (או בוסי), עד כמה דוחה הוויתור הקליל הזה שלו על ארץ ישראל האהובה, ועד כמה נואלת המחשבה שהיינו מסוגלים לפרוח בגרמניה בחסות אלה שזה עתה טבחו בנו. סוג דומה של אטימות מונח בהגדרתו התקיפה את עצמו כ"יהודי-ערבי" (כשם ש"האשכנזים הם יהודים אירופיים", הוא מנמק). זה לא בדיוק אותו דבר.
העובדה שדודו בוסי לא קלט את ישראליותו ולא נקלט בתוכה, היא החמצה אמיתית. אולי של כולנו.
"אמא מתגעגעת למילים" מאת דודו בוסי, הוצאת כתר, 264 עמ'
לפנייה לכתב/ת 
