איוולת בשחור ולבן
אין להקל ראש גם בהכרה דה-פקטו מצד חמאס. מול ממשלת האחדות המתגבשת, על ישראל לגבש "תוכנית שלבים" משלה
לאחר ניצחון החמאס בבחירות ברשות, הציב הקוורטט שלושה תנאים להכרה בממשלתו: הכרה מצדה בישראל, התנערות מן הטרור והכרה בהסכמים קודמים. מבחינת ישראל, היה זה בהחלט הישג חשוב. אף שהחמאס זכה ברוב גדול בבחירות דמוקרטיות, שהעולם תבע לקיימן ואף פיקח עליהן - לא הייתה הקהילה הבינלאומית מוכנה לקבל, אוטומטית, את הממשלה החדשה, לפני שזו תקבל על עצמה את התנאים הללו, החשובים כל-כך לישראל.
כיום מתקשה ממשלת החמאס לעמוד בציפיות התושבים לקיים חוק וסדר, ואינה מסוגלת לטפל בבעיותיהם הכלכליות. התמיכה הפוליטית בארגון הולכת ופוחתת, אם לשפוט על פי הסקרים המתפרסמים בשטחים, ויש לו עניין גובר בצירוף הפתח לממשלת אחדות לאומית. אבו-מאזן, שהתנגד לפני חדשים אחדים להקמתה של ממשלה כזו, מוכן לכך היום, בתנאי שהחמאס יקבל את תנאי הקוורטט. אלא שהאחרון רואה בהכרה בישראל התנכרות לאידיאולוגיה שלו. הוא מוכן לנוסחאות שונות, שבאמצעותן תתפרש נכונותו לקבל תנאים אחרים; אולם אמירה מפורשת של הכרה לא תצא מפיו. וושינגטון, בעידודה הנחרץ של ישראל, אומרת כי בלי הכרה כזו תוחרם הממשלה הפלסטינית. זוהי טעות אמריקנית וטעות ישראלית.
האינטרס העליון שלנו הוא האינטרס הקיומי-ביטחוני. אנו חפצים בכתובת שתשלוט ברשות הפלסטינית ותמנע שימוש באלימות מכל סוג כלפי ישראלים. הצורך שלנו בהבטחת קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי מחייב אותנו לקבוע גבול בגדה המערבית, ואם תיווצר כתובת פלסטינית, היא תוכל להיות בת-שיח לקביעת הגבול הזה במסגרת הסכם שלום, או לפחות הסכם חלקי.
הבעיה העיקרית שעמדה בפנינו היא שאל מול גורמים פלסטינים, שהיו מעוניינים להגיע להסדרים עימנו ואשר הבינו כי השימוש בכוח לא יענה על צרכיהם, היו תמיד גורמים אחרים, שטרפדו מאמצים אלו באמצעות הפעלת אלימות. תקוותי הייתה שמהלך מדיני אמיתי ומהיר, לצד סיוע למימסד הפלסטיני החדש, יוכלו להבטיח את קיומה של הכתובת הזו, אל מול הגורמים הקיצוניים הנשענים תמיד על הייאוש והעוני. לצערי, החמיצה ישראל את ההזדמנות להוליך מהלך קצר שכזה, אם בגלל התנגדות אידיאולוגית (נתניהו טרפד את מימוש ההסכם תוך שימוש ב"עיקרון ההדדיות" המפורסם שלו) ואם בשל ניהול כושל של משא ומתן (ברק בקמפ-דייויד). החולשה הפלסטינית, השחיתות שפשתה ברשות והמאבקים הפנימיים תרמו את שלהם.
ניצחון החמאס הוא סיוט לשפיות ולרציונליות. הוא תוצאתו הישירה של הייאוש הפלסטיני ושל התחושה המתגברת בקרב התושבים ברשות, כי הסכם אוסלו היה פטנט ישראלי שנועד ליצור תחושת התקדמות מדינית - ולהמשיך בתנופת ההתנחלות. הוא גם תוצאת ההבל הישראלי, שאיפשר לחמאס לרוץ לבחירות האחרונות בניגוד גמור להסכם אוסלו, אולי מתוך הערכה שניצחונו ימנע מישראל כל לחץ להידברות עם הפלסטינים. אבל ניצחון החמאס הוא עובדה שאי-אפשר להתעלם ממנה, גם אם מאוד היינו רוצים בכך. הוא גם יוצר הזדמנות ליצירת כתובת פלסטינית משותפת, שלא הייתה מולנו מעולם. הרי הביקורת על ההסכמים עם המחנה הפלסטיני הפרגמטי הייתה, שאין הוא מייצג את הפלסטינים כולם. גם כנגד קריאה למו"מ עם אבו-מאזן נשאלה תמיד השאלה, את מי הוא מייצג? "מה שווה הנייר שיחתום עליו?", תהה מי שתהה.
אל מול סירוב החמאס לקבל את תנאי הקוורטט, הפיתרון שעל ישראל לעודד הוא הפרדה בין הכרה דה-פקטו (למעשה) והכרה דה-יורה (להלכה, כלומר: באופן רשמי). משמעות הדבר: כל עוד לא יעמוד החמאס בתנאי הקוורטט, אבל ממשלת חמאס-פתח תמנע אלימות כנגד ישראל וישראלים, תזכה ממשלה זו בשיתוף פעולה בנושאים שוטפים ותקבל סיוע כלכלי. אם תאמץ את תנאי הקוורטט, יכירו בה רשמית, ינהלו איתה משא ומתן, ומנהיגיה יזכו ל"שטיח אדום" בפעילותם הבינלאומית.
קשה לי להבין, כיצד יחס דיכוטומי של שחור-או-לבן משרת את האינטרסים של ארצות-הברית. אולם אני משוכנע שיחס זה אינו משרת אותנו. ייתכן שכתוצאה מן ההכרה-למעשה, יחול שינוי אמיתי במדיניות החמאס, והארגון אכן יכיר סוף-סוף בישראל ובהסכמים קודמים. יכול להיות שמבחינתו, הכרה בישראל היא סוף העולם. אבל בינתיים, על פי הודעות מנהיגיו, הוא יאפשר לאבו-מאזן ואנשיו לשאת ולתת עם ישראל על הסכם שלום ולהביאו למשאל עם. אם נגיע לשלב זה, ואם העם יאשר את ההסכם, יהיה זה רגע האמת של החמאס. לנו יש עניין שהרגע הזה יתרחש.
במקום להשתדל אצל בירות העולם שלא יכירו בממשלת האחדות הלאומית המתגבשת והולכת, על ישראל לבחון באורח שקול את האינטרסים שלה, ולהציע "תוכנית שלבים" משלה ביחס לממשלה עתידה זו.
לפנייה לכתב/ת 
