"אנו נהיה לו לפה": סלבז כותבים על יעקב רצאבי

בערבו של יום חמישי לפני חמישה שבועות, יצאו יעקב רצאבי וחבריו להוסטל לבוגרים עם פיגור יחד עם צוות המקום, לסעוד במסעדת חוף בטיילת התל-אביבית. מלווה באחד המטפלים יעקב ניגש אל השירותים, ומשלא שב לאחר כמה דקות אחד מהם מיהר לחפש אחריו, אלא שלחרדתם התברר להם שהוא נעלם. 

• לכתבה על החיפושים אחר יעקב רצאבי ותעלומת היעלמו לחצו כאן
  

מאז ועד היום, טורדת תעלומת היעדרותו של הגבר בן ה-59 בעל הקלסתר הנוגע ללב את תל-אביב כולה. עשרות אלפי מודעות נתלו ברחבי העיר, מבקשות מהעוברים ושבים לסייע בחיפושים אחר יעקב, אך לשווא. אלפי מתנדבים לקחו חלק במסע חיפושים מקיף, אך ללא תוצאות. לא הועילו גם מאמצי המשטרה שמקדישה לאיתורו תשומת לב יוצאת דופן, וחיפושי אנשי יחידת הנעדרים של "זק"א". ליעקב אין זכר.

"יעקב הוא איש מגודל, אבל אין לנו מושג איך הוא נראה עכשיו", אומרת בכאב אורית הלפרין, יו"רית "אקים" תל-אביב המובילה את מבצע החיפושים אחריו. "יכול להיות שהוא רזה ומוזנח, שצמח לו זקן. יכול להיות שמישהו דואג לו והוא נראה

 מטופל. רק הצלקת הגדולה בעורפו שנותרה לאחר השתלת עור שעבר לא תשתנה, ואנחנו מאמינים שהיא זו שתחזיר אותו אלינו".

"אחרי חמישה שבועות קשה להעריך איך יעקב נראה והיכן הוא נמצא", מוסיף פקד יצחק מלאכי, האמון על מבצע החיפושים מטעם מרחב ירקון של המשטרה. "אולי אדם טוב לב מטפל בו? אולי הוא מסתובב מוזנח? מקרה ההיעלמות הוא פשוט תעלומה, ולכן כרגע הדבר החשוב ביותר הוא לא להוריד את יעקב מסדר היום. להפיץ מודעות, לחשוף את הסיפור, להדפיס ולחלק פליירים. רק מודעות ציבורית תחזיר אותו הביתה בשלום".

רוצים מודעות ציבורית? קבלו. החרדה לשלומו של יעקב משותפת לכולנו, וגם ללא מעט סלבז הלוקחים חלק בהתנדבות בפעילויות למען אנשים עם פיגור. כל אלה התגייסו כדי לבקש מכם לפקוח עיניים ביום כיפור, אז כל עמישראל יוצא ממילא לרחובות השקטים והריקים ממכוניות - ולחפש את יעקב. יש לכם לב לסרב?   

רן דנקר: "ביחד - אני מאמין שנצליח למצוא אותו"

שנה טובה לגולשי/ות ynet,

יעקב רצאבי הוא אדם מפורסם מאוד. יעקב רצאבי הוא אדם מפורסם לא כי הוא החליט להיות כזה, אלא בגלל שכמה שניות של בלבול במסעדה שבטיילת תל-אביב גרמו לו להיות כזה. מי לא שמע על חניך "אקים" תל-אביב שהלך לאיבוד? מי לא ראה את פניו על התמונות התלויות על עצים בעיר? מי לא שמע איך אנשי הארגון ובני משפחתו הופכים עולמות כדי להחזיר אותו להוסטל בו הוא חי ואל חבריו?

אני יודע שהרבה מאוד אנשים נחשפו לסיפור המרגש של יעקב, ואני יודע שהרבה מאוד אנשים התגייסו כדי לעזור בחיפושים אחריו וסרקו את העיר כולה. אבל נדמה כאילו בלעה אותו האדמה. מה שאומר שאולי הוא בכלל לא בתל-אביב, שאולי יעקב יושב באיזה גן ציבורי אי שם במקום כלשהו בארץ.

אני רוצה לבקש מכם, ילדים ובני-נוער יקרים, לנצל את יום הכיפורים הזה כדי לעשות משהו טוב. אם אתם מסתובבים ברחובות נסו להיות קצת יותר עירנים ולחפש את יעקב. ביחד - אני מאמין שנצליח למצוא אותו.

אורית הלפרין והצוות שלה חיפשו בכל העיר אבל זה לא מספיק. כדי לדעת איפה יעקב באמת הם זקוקים לכולכם - בכל רחבי הארץ. בכיפור הזה מחזירים את יעקב הביתה!

גמר חתימה טובה לכל בית ישראל,

רן דנקר

מיכה שטרית: "חושב על יעקב ועל כמה שקשה לו - ונקרע"

חברים וחברות יקרים!

מיכה שטרית

הראל סקעת: "במהלך החג הקדוש הזה פקחו את עיניכם"

נעצבתי מאוד לשמוע את הסיפור הכואב על היעדרותו של יעקב. האמת היא שרציתי מיד לצאת לרחובות בכדי לחפש אותו. אני דואג לו, תוהה איפה הוא נמצא, מה הוא אוכל, היכן הוא ישן ועם מי הוא מצליח לתקשר.

ידוע לכולנו שיעקב הוא אדם מיוחד, שבמקרים מסוימים אינו מסוגל לטפל בעצמו. לכן חברים יקרים, אני מבקש מכם בכל לשון של בקשה להגביר עירנות. במהלך החג הקדוש הזה פקחו את עיניכם בניסיון למצוא את יעקב. זה מעשה חשוב מאוד ואנושי.

בתקווה שנצליח להשיב את יעקב אל ביתו, שם יוכל להמשיך את חייו הרגילים והתקינים.

שאו ברכה על העזרה וגמר חתימה טובה,

הראל סקעת

שי אביבי: "כמו כל מי שמרגיש מאוד-מאוד אבוד"

שי אביבי

רמי ורד: "בתוך השקט הזה אולי תוכלו להציל אדם"

לכל גולשי ynet באשר הם,

יום כיפור בפתח, ויש לכם הזדמנות ענקית לעשות מעשה טוב, הכי טוב שאפשר. בין אם אתם צמים ומתפללים, ובין אם אתם טוחנים בדי.וי.די את כל העונה האחרונה של "עקרות בית נואשות", "אבודים" או "משפחת עזאני". בין אם אתם מלאי קדושה, לובשים לבן ומתפללים בלי הפסקה, ובין אם אתם מקפיצים טקילות לאורך כל היום. לא יהיו לכם עוד הזדמנויות לעשות מעשה כל-כך טוב ביום כיפור. ואת זה אני אומר באחריות. אין כפרת עוונות גדולה יותר.

יעקב רצאבי, איש לא צעיר בן 59, נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, והוא לא יכול לדבר ולא יכול לעזור לעצמו. תחשבו רגע על עצמכם במקומו... אני יודע שזה קשה אבל תדמיינו לרגע. בשביל אדם מוגבל כמו יעקב, ללכת לאיבוד בתל-אביב זה פחות או יותר כאילו שאחד מכם יאבד בדרום לבנון, בכפר של החיזבללה, באמצע המלחמה. כמה זה מפחיד? כמה גורם לתחושת חוסר אונים? כמה מייאש?

ביום כיפור, אחד הימים המשמימים ביותר בשנה, הכבישים ריקים ממכוניות, הטלוויזיה משדרת רק יורוספורט ואל ג'זירה. אין הרבה מה לעשות חוץ מלחכות לסוף הצום. אז קחו את האופנייים ותתחילו לחפש את יעקב, כי יום כיפור הוא יום אידאלי לחפש אדם שנעלם - ובתוך השקט הזה אולי תוכלו להציל אדם שלא יכול להציל את עצמו. אולי תראו אותו הולך לו, מחפש את הדרך חזרה הביתה, ותהיו גיבורים, וזה יהיה יום הכיפור המשמעותי ביותר בחייכם.

אז צאו וחפשו את יעקב. אם תמצאו אותו יצאתם צדיקים, ואם לא מצאתם גם יצאתם צדיקים.

בהצלחה ותודה וצום קל וחתימה טובה מאוד,

רמי ורד

שרית וינו-אלעד: "כולנו נהפוך למשלחת חיפוש גדולה"

תשאלו כל הורה: הדבר הכי מפחיד הוא לאבד את הילד שלך במקום סואן ומלא אנשים, מקום שלא מוכר לו, שם אין אמא או אבא שיגנו עליו מפני העולם. ככה הרגשתי כששמעתי שיעקב נעלם.

יעקב כבר לא ילד על-פי גילו, אבל נשמתו היא נשמה של ילד. המחשבה שהוא מסתובב בעולם ללא ההגנה של חבריו ומדריכיו מעיקה עליי כאילו הוא הילד שלי. יעקב יכול להיות בכל מקום. נכון שהוא הלך לאיבוד בתל-אביב, אבל הוא יכול היה להגיע לכל מקום בארץ בחודש הזה שהוא לא בבית.

עכשיו מגיע יום כיפור. יותר מבכל יום אחר, יש פחות הסחות דעת ברחובות. אין אוטובוסים, מכוניות, החנויות כולן סגורות - אז אין מה לחשוב על קניות. העיניים פנויות להסתכל טוב-טוב מסביב. זה יהיה יום מתאים במיוחד כדי שכולנו נהפוך למשלחת חיפוש אחת גדולה, ונדאג שלפני שהחורף מגיע יעקב יחזור הביתה.

חלקנו יכולים אולי להירתע מיעקב מפני שחזותו היא של איש בוגר וגדל גוף והוא לא מדבר, בעיקר לא עם זרים. אבל מספיק להסתכל לתוך עיניו כדי להבין שבפנים יש נשמה עדינה, ואין חשש שאם נתקרב אליו יאונה לנו כל רע.

אם מי מכם רואה את יעקב ומזהה אותו לפי הצלקת שבעורפו אל תהססו לגשת אליו, להרגיע אותו ולהתקשר למשטרה להודיע שמצאתם אותו. גם אם הוא לא משיב לכם זה לא מחוסר נימוס. היו אתם הפה שלו והחזירו אותו למשפחה. כל-אחד מאיתנו היה רוצה לדעת שאם הילד שלו ייעלם, כולם יעשו ככל יכולתם כדי למצוא אותו. יעקב הוא הילד של "אקים". בואו נעזור להם למצוא אותו.

שתהיה לכולם חתימה טובה,

שרית וינו-אלעד

"הילד שהיינו או שיהיה לנו, שעלול ללכת לאיבוד". יעקב כשעה לפני היעלמו

אדיר מילר: "נצלו יום קדוש זה למען מטרה קדושה"

גולשי ynet היקרים!

נכנסנו כעת לתקופה של סליחות ושל חשבונות נפש. כשתסתיים תקופה זו, כולנו נביט במראה ונחשוב לעצמנו מה עשינו למען אותם אנשים שזקוקים לנו, אנשים כמו יעקב למשל. הוא הלך לאיבוד לפני חמישה שבועות, והרבה מאוד אנשים טובים מחפשים אותו מאז.

אני בטוח שאם יעקב היה בנאדם כמוני-כמוכם הוא מזמן היה חוזר הביתה כי זה מה שהוא באמת רוצה, אך בשל מצבו הוא אינו יכול. פה אתם נכנסים לתמונה - כי אתם כן יכולים למצוא אותו. אז הנה ההזדמנות שלכם, כל אותם רבבות הילדים ובני-הנוער שימלאו את רחובות הארץ, מי ברגל ומי על אופניים. נצלו יום קדוש זה למען מטרה קדושה. הסתכלו היטב סביבכם, אולי-אולי תצליחו לראות את יעקב. יעקב זקוק לכם כדי שתחזירו אותו הביתה, כי יעקב לא מסוגל להחזיר את עצמו.

אין הרגשה טובה ונעלה מהרגשת הנתינה. כשאתה יודע שאתה חלק ממעשה טוב ואמיתי, ללא כל אינטרס, ללא שום מטרה אחרת מלבד מטרה רגישות ואכפתיות. זה הייחוד של העם שלנו, בגלל זה אנחנו יכולים להיות גאים בעצמנו למרות כל הצרות. הלוואי שמישהו מכם הקוראים יהיה גם זה שימצא את יעקב. איזו הרגשת סיפוק מדהימה תהיה לו.

בכיפור הזה - כולנו מחפשים את יעקב!

אדיר מילר

איתי שגב: "הביטו סביב ונסו למצוא רובניזון קרוזו מיוחד"

קוראי/ות ynet יקרים/רות,

• את הכתוב באתר קוראים בעיקר המבוגרים, אולם בחרתי דווקא לפנות לילדים שלכם. באם ילדכם לא יכולים לקרוא, אשמח אם תעבירו להם את המסר שלי.
  

ילדים וילדות יקרים!

אני רוצה לספר לכם את הסיפור אודות רובינזון קרוזו, שהיה מלח שספינתו טבעה. הוא הצליח לשחות בכוחותיו האחרונים והגיע לחוף. היה זה אי בודד. הוא היה שם לבד. האם אתם חושבים שהוא הצליח לשרוד לבדו ללא אנשים? ובכלל, האם יש מישהו שיכול לשרוד בלי אנשים סביבו? רובינזון הצליח לשרוד למרות שהיה הרבה זמן לבדו, ללא אנשים. הוא הצליח לשרוד עד שלבסוף מצא חבר שקראו לו ששת.

אז אתם בטח אומרים לעצמכם שאנשים יכולים לשרוד בלי עזרה של הזולת. אבל לא כך הדבר.

רובינזון אמנם היה זמן רב לבדו על האי הבודד, אבל את הכלים לשרוד העניקו לו אנשים בשעה שהיה בסביבתם. הם אלו שלימדו אותו איך לזרוע, איך להדליק אש ואיך לחטוב עצים. בזכות כך הוא ידע כיצד לזרוע חיטה שהפכה ללחם, כיצד להדליק אש שתחמם אותו וכיצד לחטוב עצים כדי לבנות מהם בית.

יום כיפור הוא יום קדוש ומכובד, אבל בשביל מרביתכם יום כיפור הוא יום האופניים. ביום הזה, כשכולכם נוסעים באופניים, אני רוצה לבקש מכם שתביטו סביבכם ותנסו למצוא רוביזון קרוזו מיוחד. לרובינזון קרוזו הזה קוראים יעקב. הוא הלך לאיבוד וסביר להניח שהוא נמצא לבד.

אבל ליעקב, שלא כמו לרובינזון קרוזו, קשה לשרוד לבד. כי יעקב קצת שונה מאיתנו, הוא לא כל-כך מבין ויודע את מה שאתם יודעים. יעקב לוקה בפיגור שכלי, וזקוק לאנשים שיעזרו לו ויסבירו לו כל דבר. יעקב לא כל-כך יודע מה לעשות כשהוא לבדו.

יש הרבה מאוד אנשים שסובלים מפיגור שכלי והם אנשים כל-כך טובים. כשהם מחבקים אותך הם מחבקים באמת, וכשהם אוהבים אז מיד רואים שהאהבה שלהם כנה. הרבה פעמים אנחנו, האנשים הרגילים, מתעלמים מהם, אולי צוחקים עליהם, ובעיקר לא מקרבים אותם אלינו ומחבקים אותם בחזרה. מתי לאחרונה ראיתם אנשים כאלה יושבים כקהל בתוכנית טלוויזיה? מתי ראיתם אנשים כאלה בפרסומות? הם כל-כך רוצים להרגיש שייכים, כל-כך רוצים שיראו גם אותם.

ופתאום אנחנו רואים אחד מהם. את יעקב. אבל את יעקב אנחנו לא רואים כמו שהיה רוצה שנראה, התמונה שלו היא לא תמונה מתוך פרסומת. זו תמונה עצובה של מישהו שזקוק לעזרה, של מישהו שרוצה שיעזרו לו למצוא את הדרך. ואולי אחד מכן/ם יכול להיות האחד הזה.

פרס של 5,000 שקל מובטח למי שימצא את יעקב, אבל אנחנו יודעים שזה לא מה שיגרום לנו לרצות למצוא אותו. הסיפור של יעקב הא סיפור עצוב, כולנו תקווה שנמצא אותו בריא ושלם. וכשנמצא אותו, כולי תקווה שהסיפור הזה יחזק את המודעות שלנו ושחלק מאיתנו יכירו בכך שישנם הרבה אנשים כמוהו. אנשים שמחובתינו להתקרב אליהם, לעזור להם ולצרפם אלינו.

בהזדמנות הזו אני רוצה לחזק את ידה של יו"רית "אקים" תל-אביב אורית אלפרין. את אורית אני מכיר שנים, ואין לכם מושג איזו אישה מדהימה היא.

גמר חתימה טובה וסעו בזהירות על האופניים, 

שלכם,

איתי שגב

רועי בר-נתן: "יעקב הוא של כולנו, הילד שהיינו או שיהיה לנו"

חברים וחברות גולשי ynet,

אני חושב שאין הרבה אנשים שעדיין לא התוודעו לסיפור הטראגי של יעקב, ובמיוחד למאמצים הכבירים שאנשי סניף "אקים" תל-אביב משקיעים בחיפושים אחריו למן היום שנעלמו עקבותיו.

הסיפור של יעקב נוגע לכולנו. יעקב רצאבי הוא הילד שבנו שתמיד פחד ללכת לאיבוד. חלק מאיתנו מכירים את הטראומה הזו היכרות קרובה, כי הם הלכו לאיבוד בעצמם פעם, בשנייה אחת של היסח הדעת כשהיד של אמא אבדה להם לרגע. כולנו זוכרים את הפחד, את השיתוק של אותם רגעים, אבל מאידך אנו זוכרים גם את הרגע שבו הסיוט הסתיים ואמא באה לקראתנו בזרועות פתוחות ומחבקות.

יעקב רצאבי הוא איש מבוגר בגילו, אבל נשמתו היא נשמת ילד. והוא אבוד ומייחל לרגע שבו גם הוא יראה סוף-סוף פנים מוכרות, יחוש את זרועות יקיריו חובקות אותו ומרגיעות. ואתם, ילדים ובני-נוער יקרים, אתם יכולים להחיש את הרגע הזה. אתם יכולים לקרב את יעקב לאותה תחושת אושר שלה הוא כל-כך מייחל.

אם כולנו כאחד נחליט שיעקב הוא משימת חיינו ביום כיפור הזה, אני יודע ומאמין שנצליח. וזיכרו: יעקב הוא של כולנו. יעקב הוא הילד שהיינו או שעתיד להיות לנו, שעלול ללכת לאיבוד. חפשו את יעקב כי מגיע לו שימצאו אותו, וכי מגיע לו החיבוק הזה!

אוהב אתכם,

רועי בר-נתן

אורי חזקיה: "נשמע טוב - נשמע יעקב"

שנה טובה קהל נכבד,

אם הייתי אומר לכם שהמכשיר הסלולרי שלכם הלך לאיבוד, אולי בסופר, אולי בשוק, אולי סתם ברחוב, איך הייתם מתנהגים? הייתם בהיסטריה! הרי מדובר ב-150 זיכרונות לפחות, כמה תמונות של האחיינית עוד מתקופת המוצץ, ושני רינגטונים של אבי פרץ בהופעה אקוסטית. אין ספק שמדובר באסון קולוסאלי (ככה לפחות נחשוב). סביר להניח שהייתם יוצאים לרחובות עם מצח מיוזע וידיים רועדות, מתהלכים בהם ומתקשרים לנייד כדי לשמוע צלצול ולנשום לרווחה.

איזה כיף למכשיר הסלולרי שהוא יכול לסמוך עלינו שנחלץ אותו מכל סמטה, מכל ביוב, מכל אסלה. ממש קשר של אב ובן. רק במקום זמן איכות אנחנו מעבירים איתו זמן אוויר.

עכשיו, בואו נעשה קצת סדר בדברים. איש יקר, מבוגר ומוגבל בשם יעקב הלך לאיבוד ברחובות העיר. מה זה עושה לכם? אתם מזיעים? רועדים? הולכים טרוטי עניים? האמת היא שלא, והאמת היא שחבל. קצת אבסורד לא? 

נכון שליעקב אין שיחות יוצאות, נכון שלא התחייבנו ליעקב ל-36 חודשים במסלול עסקי, ונכון שהוא לא מוציא צלילים אלקטרונים של אבי פרץ. יעקב הוא הרבה מעבר לזה. הוא בן אדם. אם נרוץ ברחובות בשביל 150 זיכרונות, למה שלא נעשה את אותו דבר בשביל אדם עם זיכרונות של 59 שנים?

חברים! ביום כיפור סוגרים את הסלולרי והולכים לחפש את יעקב.

נשמע טוב - נשמע יעקב.

אורי חזקיה

נתן רביץ: "אנחנו נהיה הפה של יעקב"

נתן רביץ

מיכל אמדורסקי: "נשמה אהובה, נשמה תועה"

נכון, יעקב אינו ילד, הוא לא נראה כמו ילד, הוא לא הולך כמו ילד, הוא לא לבוש כמו ילד... אבל יעקב חושב כמו ילד. ילד קטן שהלך לאיבוד, שרוצה הביתה ולא מוצא את הדרך. ילד קטן שמסתובב לבד ברחוב חסר אונים, בודד ורעב. יעקב הוא נשמה אהובה, נשמה תועה. אנשים טובים, באשר תהיו - עזרו לנו להחזיר את יעקב הביתה.

מיכל אמדורסקי

אסף אשתר: "הצער, הגעגועים והחרדה האמיתית"

הזאטוטים מכירים אותי בתור נחשון כל יכול!, הפותר בעיות כהרף עין בעזרת כוחות על-טבעיים. לו אך היה זה נכון גם במציאות הרי שהייתי עוטה את הגלימה, עף כציפור ומוצא את יעקב תוך שניות מספר. לצערי, כוחותיי הגדולים הם רק אשליה טלוויזיונית...

המבוגרים מכירים אותי גם כ"זה שיודע את כל השירים". לשמחתי כאן אין שום טריקים של צילום. הכל אמת לאמיתה. כחובב מושבע של זמר עברי, רציתי להפנות את תשומת לבכם לשיר ילדים נפלא ונוגע ללב שכתב לפני שנים אהוד מנור זכרונו לברכה (והלחין מתי כספי יבדל"א):

מי ראה את באני?

כלבה קטנטנה / ומאד מבולבלת / הלכה לטייל בלי רשות. / כלבה אפורה / ומאד מתולתלת / פתאום נהגה בטיפשות.

כלבה נחמדה / שעוד לא מדברת / רוצה בוודאי לחזור. / כלבה בודדה / בזנבה מכשכשת / למי שמוכן לעזור.

מי כאן ראה את באני שלנו? / מי כאן ראה או שמע? / מי יעזור לבאני שלנו / כי באני נעלמה.

ואם היא נראית / עליזה וצוהלת / אולי לא נעים לה לבכות / אולי היא בוכה / כבר לפני איזו דלת / רוצה לאכול ולשתות.

בבוקר עצוב / כשבאני איננה, / ואין הפתעות בשמיכה. / כשבאני תשוב / אז חזק נחבקנה / וקץ לא יהיה לשמחה.

מי כאן ראה את באני שלנו? / מי כאן ראה או שמע? / מי יעזור לבאני שלנו / כי באני נעלמה.

אהוד מנור היטיב לתאר במילים פשוטות את הצער, הגעגועים והחרדה האמיתית לשלומה ולגורלה של הכלבה שהלכה לאיבוד. הכלבה באני האהובה כל-כך עליו ועל ילדיו. השיר הזה נכתב על כלבה. עכשיו נסו לדמות בנפשכם על אחת כמה וכמה גדול הצער, רבים הגעגועים, גוברת הדאגה וגואה החרדה כשמדובר בבן אנוש. באדם. באיש חביב ותמים כיעקב. כל אלה הרי מוכפלים במאה... באלף... במיליון!

אם דבריי אלה לא יגרמו לכם להקדיש את סוף הימים הנוראים למצוות החיפושים אחר יעקב, אז לפחות קראתם שיר יפה.

גמר חתימה טובה וכל טוב,

אסף אשתר

טל מוסרי: "הזדמנות נהדרת לעשות מעשה טוב"

לכל הילדות והילדים!

יום הכיפורים הוא יום נהדר לחשבון נפש ולבקשת סליחות, אך מי כמוני יודע שאתם הילדים חורשים את הארץ באופניים, רולרבליידס, קורקינטים וכל שאר המתגלגלים. אז הנה לכם הזדמנות נהדרת לעשות מעשה טוב ביום הכיפורים, ולעזור לכולנו למצוא את יעקב רצאבי שנעלם לפני חמישה שבועות ומאז לא נודעו עקבותיו.

כשאתם תתגלגלו לכם ברחבי העיר חישבו עליו, צלמו בראש את תמונתו ושימו לב, אולי תיראו אותו באיזו סמטה קטנה, אולי באיזה שביל או רחוב. אל תפחדו ממנו. אולי הוא לא יכול לתקשר כמו רוב בני האדם, אך הוא מלא בטוב וזקוק לאהבה ולחום. אם תיראו אותו הודיעו למישהו מבוגר או פנו לתחנת המשטרה הקרובה, והם כבר יחזירו את יעקב היקר למחוז חפצו.

חשוב שתזכרו: הוא אינו יכול להזיק לאף-אחד ויש לו נשמה טובה ותמימה של ילד. אם תמצאו אותו אני בטוח שכולנו נחייך בהקלה גדולה - ושאת יום הכיפורים הזה לא תשכחו לעולם!

אז קדימה, לדרך, למצוא את יעקב...

תודה,

טל מוסרי

עמי ואלי: "לתת את העזרה שהוא לא יכול לבקש"

אנשים יפים...

יצא ככה שכולנו נקראים לעזור למצוא נשמה של אדם אחר ושונה, שאיבד את דרכו בעיר הגדולה.... יצא גם שמבקשים את עזרתנו בדיוק בימים הנוראים, וגם אם לא כולנו מאמינים גדולים, וגם אם רק חלקנו נצום, אנחנו עדיין יכולים להפוך את יום הכיפורים הזה למשהו גדול יותר שיהיה משותף לכולנו: למצוא את אחינו יעקב!

ביום הכיפורים, בו חלקנו נהיה בדרך לבית הכנסת, במהלך טיול רגלי שיעזור לנו להעביר את הצום או אפילו בעיצומו של סיבוב על האופניים, אנחנו רק צריכים לפתוח עיניים, לראות את יעקב ולהחזיר אותו הביתה.

הוא לא יכול לבקש עזרה, אבל אנחנו יכולים לתת אותה.

גמר חתימה טובה,

עמי ואלי

יובל סמו: "הסתכלו סביב, אולי במקרה תזהו אותו"

ילדים והורים יקרים, קודם כל שנה טובה,

איש נחמד בשם יעקב רצאבי הלך לאיבוד, ומזה זמן רב לא מצליחים לאתר אותו. בוודאי אנשים רבים והחברים שלו מתגעגעים אליו וחרדים לשלומו. לכן רציתי לבקש מכם, לשים עין במהלך יום הכיפורים, ובכלל בחגים ובכל טיול שלכם בארץ, ברחובות, בקניונים או בפארקים למיניהם. הסתכלו סביב, אולי במקרה תזהו אותו ותוכלו לעזור לו לחזור לביתו.

אני ממש מקווה שנצליח לעשות את זה, ושגם לו תהיה שנה טובה.

תודות רבות והמון ברכות לשנה החדשה,

יובל סמו

שלומי קוריאט: "להשיב את יעקב לחיק משפחתו בריא ושלם"

לכל בית ישראל,

הנה הולך וקרב לו יום הכיפורים. יום של סליחה ומחילה, יום של כפרת עוונות, יום של מעשים טובים. והנה לכם הזדמנות לעשות מעשה טוב, אפילו מצווה. לפני כחודש יצא יעקב רצאבי לבילוי שבמהלכו נעלמו עקבותיו. חשוב לציין שיעקב הוא אדם בעל מגבלות, ולכן הנושא צריך לקבל את מידת הדחיפות הראויה לו.

מאחר ויעקב לא מסוגל לדאוג לעצמו ללא השגחה, התגייסו רבים אחרים ואני כדי לנסות ולעורר את תשומת לבו של הציבור ולבקש את עזרתו בחיפוש אחרי יעקב. אני מבקש מכולכם: מי שפגש או ראה את יעקב אנא פנה אליו, נסה להרגיע אותו וצור קשר עם הגופים שמטפלים בעניין, כדי שיוכלו להשיב את יעקב לחיק משפחתו בריא ושלם.

שיהיה לכולנו חג שמח וגמר חתימה טובה,

שלומי קוריאט

נאוה מדינה: "היכן הוא ישן? מה קורה איתו בכלל?"

מה אומר על חניכי "אקים" הצעירים והבוגרים באשר הם? כל-כך הרבה וקצר הדף. מילה אחת בודדה תספר על המלאכים הנפלאים האלה כל מה שצריך לדעת: אהבה. מילה קטנה שהיא עולם ומלואו.

לאורך כל חיי לא פגשתי אנשים מלאי אהבה ורגש כמו המלאכים המיוחדים האלה. הם יאהבו אותך ללא תנאי, יתנו לך הרגשה שאתה מיוחד וחשוב ויעטפו אותך בחום לבבי. השהייה במחיצתם מחדדת את המשמעות האמיתית של החיים!

הדברים על המלאכים המיוחדים האלה מובילים לנושא החשוב עליו רציתי לספר ולבקש: היעלמו של יעקב רצאבי. את יעקב הכרתי במפגשים שונים ובאירועים מרגשים של "אקים" תל-אביב, וגם במהלך מפגש חברתי מרתק בין הדיירים למתנדבים ופעילים שנערך בהוסטל שבו הוא מתגורר (מקום מדהים!).

יעקב השקט, תמיד נקי ומסודר, נשמה טובה. ולצער כולנו הוא נעדר כבר למעלה מחודש ימים. ויעקב לא מדבר... לא יעצור לבקש עזרה... והמחשבות רצות... מה הוא אוכל או שותה? היכן הוא ישן? מה קורה איתו בכלל? איפה יעקב? אנא מכם, עזרו למצוא את יעקב בכל דרך שרק תוכלו. ואני מתפללת שימצאו את יעקב בריא ושלם. אמן.

באהבה אמיתית לכל המלאכים השומרים שלנו,

נאוה מדינה

גיא זו-ארץ: "היום אני אמצא את יעקב"

בוקר אחד, לפני כמה שבועות, עליתי על אופניים ויצאתי לדרכי. זאת היתה כמעט אותה דרך רגילה, אותו רמזור עייף, אותה ירידה תלולה, אותו רחוב פקוק. אלא שהפעם משכה את תשומת לבי תמונה גדולה של אדם, שהיתה פרושה על לוח המודעות תחת הכיתוב "הלך לאיבוד". הצצתי בה לרגע, הצטערתי והמשכתי למטלות יומי, ממהר להספיק ולהגיע.

ככל שעברו הימים תמונתו של האיש שהלך לאיבוד כבר הופיעה בכל קרן רחוב, אי תנועה, לוח מודעות ואפילו בחדשות הערב בטלוויזיה. וכבר כאילו הכרתי אותו. קוראים לו יעקב, הוא חניך של "אקים" וכנראה זקוק לעזרה וליד מכוונת בשביל לחזור לביתו.

למחרת עליתי על אופניי לעוד יום חדש ושגרתי, שעבר דרך אותו המסלול. רק שהפעם, כשנתקלתי בתמונות של האיש שהלך לאיבוד - יעקב - ירדתי מהאופניים, התקרבתי והסתכלתי טוב-טוב בתמונה. הרגשתי איך לאט-לאט כל הגוף שלי נדרך והעיניים אוספות פרט ועוד פרט כדי לזכור את הפנים שלו, והעיניים שלו, והחולצה האפורה שלבש ביום בו הלך לאיבוד. והחלטתי. היום אני יוצא למשימה. היום אני מוצא את יעקב.

המשכתי במסלול הרגיל שלי, שהיום היה שונה מכל הימים. היום באמת הסתכלתי. לא דיברתי בטלפון, לא זמזמתי שיר, לא חשבתי על הפגישה הבאה ואיך היתה ההצגה ולמי הבטחתי שאתקשר. לא. היום אני בתפקיד. היום אני מוצא את יעקב.

לא פספסתי אף אדם, כולם נבדקו מכף רגל ועד ראש. האנשים שהמתינו לאוטובוס, אלה שחצו את הכביש, השטח הנטוש בירידה התלולה, אפילו מאחורי הפחים הירוקים חיפשתי, מאמין שבכל רגע אמצא אותו. את יעקב.

אבל לא מצאתי אותו בדרך למקום עבודתי. המשכתי ביומי כרגיל וקצת שכחתי מיעקב, קצת שכחתי באמת להסתכל. בערב, בדרך הביתה, פתאום בהלה תפסה אותי כשתמונתו שוב פגשה אותי. הרגשתי רע. איך יכולתי לשכוח? שכחתי.

כשעליתי הביתה במדרגות החלטתי לפייס קצת את עצמי ואת מצפוני ולא לדרוש יותר מדי, מלבד זאת שמחר, שוב, אני באמת אסתכל.

גמר חתימה טובה,

גיא זו-ארץ

• לאתר "עזרו למצוא את יעקב" לחצו כאן