תוגת החגים: מה בוער לך, ההורים לוחצים?
אנחנו חוזרים הביתה במונית לפני בוקר. לידי יושב דייל ידוע, מיני סלב, שלא ממש תוקף באגרסיביות את הגבעה של הזוגיות. אבל הידוען הדיילי הזה הוא גם חבר טוב שלי וגם מסרב לחייך מהפאנצ'ים הליליים המהממים שהנחתתי עליו, אז אני מתחיל להרצין איתו. הגיג בעיצומם של החגים הנוראיים
ארבע ועשרים לפנות בוקר. המונית מנסה להחליק רצוף על הגל הירוק הידוע של בן יהודה, אבל בתל אביב, אפילו באמצע הלילה, אין שום רצף. לא ארכיטקטוני, לא רצף של חופים, ובטח לא פזמון ירוק ויציב ברמזורים. אז נתקענו קצת בארלוזורוב. "מה בוער לך?" אני שואל אותו מתוך התנומה, "ההורים לוחצים?"
אני יודע שאני צוחק איתו, שמעתי כבר על ההורים שלו. ממנו. אני צוחק איתו כי סיימנו עכשיו טיסה של צחוקים, וכי אין דרך אחרת להתמודד עם המועקות של הרווק-בכוח הזה. אני יודע גם שאני לא לוקח אותו ברצינות, כי לידי יושב דייל ידוע, מיני סלב, שלא ממש תוקף באגרסיביות את הגבעה ההיא של הזוגיות, איך לומר. אבל זה אמצע הלילה, לעזאזל, והידוען הדיילי הזה הוא גם חבר טוב שלי וגם מסרב לחייך מהפאנצ'ים הליליים המהממים שהנחתתי עליו, אז אני מתחיל להרצין איתו. יש לנו עוד כמה דקות עד שהמונית תכבה את השיחה שלנו בדרך לנסיעה הבאה, ובהתאם לזאת אני מפנה לו קצת מקום, בדיוק כמו שהמשורר הלאומי, ב. סחרוף, ממליץ לי בחום לעשות מהרדיו.
"אתה לא מבין", הוא מציין את המובן מאליו. "זה לא שאני סובל, חלילה. להיפך. אבל בא לי מישהי, אתה מבין? בא לי מישהי רצינית, להרבה זמן". בפנים אני חושב שלברי יש שירים יותר טובים ושלא ייתן לי עצות, אבל אני שומר את התובנות לעצמי.
הטיימינג תמיד מנצח בסוף
הקריאה הזאת למערכת יחסים היא לא באמת תפנית דרמטית בעלילה. מקסימום איזה טוויסט בסרט דל תקציב. לבחור היו הרבה "מישהי" מאז שאני מכיר אותו, וזה הסתדר טוב לכולם. זה לא הפריע לו להיות ספונטני ורב משימתי. זה לא הציק לו במצפון או בתת מודע, וזה בטח לא הזיק לו לאגו, אני מנתח בעדינות של מערבב מלט. גם ל"מישהי" הזמנית, אגב, זה התאים בול בעיתוי.
זה ממש כמו מכירות סוף עונה בערים שיש להן, לא עלינו, גם עונות. אתה קונה בהנחה מזימתית בגדי סתיו בניו יורק ומרגיש שדפקת את המערכת. שלושה ימים אחר כך, כשאתה חוזר לספטמבר הישראלי, הידוע כמובן בסתוויותו החיננית, כל מה שמתחשק לך זה לאפסן. להעלות את הבגדים החמים החדשים למדפים העליונים של הארון מ"איקאה" ולהחביא את הקשר שהתפתח בטיסה בשלבים העליונים של התודעה, אלה שלא מגיעים אליהם ביומיום. כולם מרוצים מהסידור הזה, כי הטיימינג תמיד מנצח בסוף, ולאף אחד לא בא עכשיו לדגמן זוגיות עקבית ויציבה. לא למעיל הרוח, ובטח לא למצב הרוח.
זה לא צריך להיות כזה מסובך, בסך הכל חברה
כשאני שוטח לו בתעוזה את התיאוריה שלי, מרגישים במונית את העייפות. "זה לא זה. החגים האלה הורגים אותי. בכל טיסת חג יש עכשיו מיליון זוגות. כל דיילת מביאה איתה לשהייה את חבר שלה וזה נראה מהצד הכי מגניב. אתה יודע, לעשות טיול בחו"ל עם החברה, לשנות את כל הקטע הזה של להיות שם לבד. זה נראה לי שונה, נחמד. אני חושב שאני מוכן כבר, זה לא צריך להיות כזה מסובך, אתה יודע. בסך הכל חברה".
הקללה הידועה של החגים. בארצות הברית, עונת החגים הכבדה נפתחת בסוף נובמבר עם חג ההודיה ומסתיימת אחרי מרתון מפרך של כרטיסי ברכה, מתנות, כינוסים משפחתיים ושקיות הקאה במושב רק עם פרוץ השנה החדשה ואחרי חג המולד, כחודש ושש התמוטטויות עצבים אחר כך. שם, זה זמן המשפחות הגרעיניות. הילדים חוזרים מהקולג' לסוף השבוע, ההורים נמצאים רוב הזמן ב"מייסיס", וכולם מסביב עטופים ברוח החג (לבבות אדומים, דובים אדומים ורקע אדום). לרווקים, למקרה ששאלתם, יש טלוויזיה עם מסך גדול ושעות נוספות במשרד, יחד עם רווקים אחרים. מזה נולדות לא מעט מערכות יחסים מבוססות ייאוש, ונרשמו אי-אלה ניפוצים של מסכי טלוויזיה. הספיישלים האמריקאים לחגים יכולים להתחרות יפה באורנה דץ ובערוץ 1.
אז זה החגים. נו טוב, קשה לומר שהצלחנו בנושא הזה יותר מהאחים שמעבר לים. אצלנו, אף אחד לא באמת מצליח להרים ארוחת חג מבוססת חברים בלבד. כולם נמלטים בסוף למשפחה, גם אם זה מוביל בוודאות לטרגדיה ידועה מראש. הפקקים, הסירים, הדודים. זאת קלישאה אחת גדולה כבר כשאתה מכניס להילוך ראשון, בדרך לראשון לציון.
אבל זה עובד יעיל, כנראה. זה גורם לך להרגיש לבד יותר, אם אתה לבד ממילא ותחושת המשפחתיות הדביקה הזאת מובילה אותך, איכשהו לשביל הישראלי-פולני המוכר. שביל ההסתדרות, סמטת הנחת להורים. זה דבילי, אבל הדייל הזה שמדבר איתי עכשיו על אהבה הוא בטראומת חגים, ומשום מה, הוא בטוח שמערכת יחסים תפתור לו את כל הבעיות.
המונית עוצרת לי בדירה. אני יורד לאט, מעיר מחדש את השרירים שהתארגנו כבר בעצמם לשק שינה אחד גדול. כשאני לוקח את המזוודה מתא המטען, אני מספיק עוד להציץ בו, מדריך את הנהג איך הכי טוב לנסוע. אני חושב על החגים ועליו, בשנה הבאה עם החברה, בדרך להורים בראשון. איכשהו, זה נראה לי מוזר מדי ולא מתאים, אבל עכשיו כבר כמעט חמש והיום של האנשים האמיתיים מתחיל, אז אני מוותר על הציניות בשבילו ועולה הביתה אופטימי.
לפנייה לכתב/ת 
