אלוף בדיעבד

אתם מאמינים בקסמים? גם אני מתקשה, אבל מסתבר שהם אכן מתרחשים. ולא רק זאת, אלא שלמדי הזית של צה"ל שלנו תכונות מאגיות של ממש. בין היתר, הם מסוגלים להשתיק לחלוטין את מוחו ופיו של הלובש אותם. לדומם אותו לחלוטין, כמו עציץ ביגוניה דקורטיבי, הרובץ על מדף בקרייה בתל-אביב.

תאמרו שהשתיקה יפה לגנרלים והברברת פחות - וזה נכון. אלא שישנם מקרים שבהם השתיקה יפה בעיקר לפחדנים; מקרים שבהם גורל המדינה ניצב על הכף; מקרים שבהם מהלך שמובילים פוליטיקאים בעלי אינטרסים או חסרי בינה עלול לגרור את כולנו אל פי פחת. ואז צריך לדבר, ומהר.

וכל ההקדמה הזו באה לומר שלאחרונה נחשפנו שוב ושוב למין טקס "חטאנו פשענו" קולני של בכירים בצה"ל, שפשטו את מדיהם או שהם עומדים לעשות זאת בקרוב מאוד. וכולם קוננו על דבר אחד: על ביצוע תוכנית ההתנתקות ועל השלכותיה על המדינה ועל החברה הישראלית. אז שמענו את הרב הראשי (היוצא) ישראל וייס, והיום את האלוף (היוצא) יפתח רון-טל, ומן הסתם ייצאו מהארון ההתנתקותי עוד כמה וכמה אלופים, סמח"טים ורב"טים ויודו ש"בעצם, זה היה רעיון די מטומטם, ההתנתקות הזאת". והם יקבלו שער דקורטיבי באחד מעיתוני החג, או כותרת זועקת באחת ממהדורות החדשות בערב.

לעתים, בחיים, צריך לומר את האמת, גם כשנושאים בתפקיד ציבורי בכיר. כתבתי ודיברתי נגד ההתנתקות לפני ביצועה, במהלך ביצועה ואחרי ביצועה. בפברואר 2005, חצי שנה לפני ההתנתקות, כתבתי כאן: "העברת דירה לתחומי ישראל הריבונית של כ-15,000 בני-אדם לא תקדם אותנו בשלום מול הפלסטינים. ההתנתקות, כמהלך של שלום, היא סוג של אשליה". היה קשה לכתוב את הדברים בתקופה שבה ההתנתקות הייתה להיט, בון טון, מילת הבאז האלגנטית של צוות הספינים מלשכת ראש הממשלה. אבל הייתי משוכנע אז ואני משוכנע גם היום שהתנתקות, התכנסות, התקפדות, התפצלחות או כל שם תואר אחר לתהליך חד-צדדי של מסירת שטח ללא הסכם מדיני יציב - זה פשוט אווילי. ולא צריך להיות גאון צבאי כדי להבין את זה.

אבל דווקא היו בקרבנו כמה גאונים צבאיים שהבינו טוב מאוד. אני בטוח שחלק נכבד מהמטכ"ל, אז והיום, חושב בדיוק כמו האלוף

 רון-טל. וחושב היום, למשל, שגם תוכנית ההתכנסות בגדה (שטרם שמענו את חרחורי הגסיסה הסופיים שלה) היא סכנה, פשוטו כמשמעו. לא תשמעו אותם, לפי שעה. תיאלצו להמתין למועד שבו הפנסיה הצבאית תתחיל לדפוק, ורק אז ייפתח הפה וידבר.

אחת מנקודות הביקורת במלחמת לבנון השנייה הייתה שמפקדים בשטח זיהו מצבי סיכון שאליהם נשלחו עם חיילים - והפרו פקודה מפורשת במטרה להציל את חייהם. כי ככה זה בחיים: לפעמים יש הוראות או פקודות שהן פשוט מנוגדות לשכל הישר. הן יכולות להגיע מהדרג המדיני או מהדרג הצבאי. ובמצבים הנדירים האלה, חובתו של כל אדם שאחראי לשלומם וחייהם של ישראלים באשר הם, לקום על רגליו ולומר בקול צלול את דעתו. ולעתים, כמו בוגי יעלון, גם ללכת הביתה.