גנן גידל פלצן בגן
ר' הקטנה עוד לא בת שנה ושלושה חודשים, ולפיכך אינה מודעת לסערה בכוס הפוך-שינקינאי שהצליחה לחולל. הכל התחיל באחד הימים, כשנקלעתי לאחד הדיונים, שמהם אני משתדל להימנע: דיון על גני ילדים. במסגרת הדיון הבעתי את רצוני שר' תלך בעקבות אחיה הבוגרים ותחל את מסעה המפרך במסדרונות מערכת החינוך כבר בגיל הגן - ורצוי כמה שיותר מהר. מיד התכרכמו פני האימהות סביבי, כאילו אמרתי שאני מכה את הילדה.
"אתה לא חושב שזה קצת טראומטי לילדה קטנה להיכנס לבניין הענק הזה עם מאות ילדים מסביב?" שאלה-פסקה אחת האימהות המקצועניות מסביבי. בהתחלה עוד ניסיתי לאחוז בכמה טיעונים מתחום השכל הישר: "הגן הזה נהדר", הגנתי בגופי על המוסד, "הגננות מצוינות, המתקנים נפלאים, תכנית הלימודים עשירה - ומשעה אחת מופעלת בו מועדונית עם פעילויות כה מגוונות עד שהילדים לא רוצים לחזור הביתה".
"אבל בכל זאת", הקשתה האם, "עם כל כך הרבה ילדים?!"
"לא נורא", ניסיתי להתבדח, "לפחות לא תהיה לה טראומה בלשכת הגיוס".
הבדיחה לא ממש הצחיקה את האמזונה: "בגן של ש' יש מטפלת אחת לכל ארבעה ילדים!".
אגב, ש' זו נראתה ילדה חביבה למדי, למרות שעסקה בינתיים בהרס סביבתי לחרדתם הניכרת של בעלי הבית. האם, שהפגינה להט כה רב בהגנה על החינוך האלטרנטיבי, נראתה משום מה נלהבת פחות משהגיעה השעה להזעיף מבט אל הילדה ולהציל משהו מרכושם של המארחים. תחת זאת היא ניסתה להסביר לה כמה דברים במתק שפתיים. הילדה מצידה לא התרשמה ונתנה בה מבט של "תשלחי לי את הבקשות שלך בשלושה העתקים". ככה זה כנראה כשנהנים מהשגחה צמודה של מטפלת בגן הוליסטי, שבו מדברים לילדים כאילו החזיקו בידיהם את מפתחות היקום - אפילו בשעה שצריך להסביר להם שכל עוד הם חיים על חשבוננו, מוטב שיקפידו על כמה כללי יסוד.
פלצן גדול יצמח בגן
זה הזמן להסביר שכמו כולם, גם אני נוטה להתרכך אל מול ילדי המודעים מדי לזכויותיהם - מכלה את תזרים המזומנים של המשפחה על מיני חוגים ופעילויות, נעצב אל מול כל דמעה שלהם ו"מפנק אותם יותר מדי", כמו שהיו אומרים פעם, בתקופה שפינוק מוגזם נחשב עדיין למידה מגונה. אבל הופתעתי לגלות עד כמה אני נחשב לחריג, רק משום שאני מנסה להסתיר מילדיי את העובדה שלמעשה אני עובד בשבילם.
שמונה ורבע בבוקר. אני מסיים את הסיבוב עם הכלב. הילדים כבר מזמן מאופסנים במוסדות החינוך. במדרכה ממול עוברות ר' ומ', שתי בנות בגיל בית ספר יסודי, אחריהם נגרר א', האבא, שנראה כאילו גם הוא נפל מהמיטה רק לפני כמה דקות. אף אחד מהשלושה לא נראה ממהר מדי.
"קצת קשה להן בבוקר", מתרץ האב כשהוא קולט את מבטי. אני מקווה שלא תלשינו עלי למועצה לשלום הילד אם אומר ש"קשה בבוקר" לא נראה לי תירוץ לגיטימי. לא לילדים ביסודי, ולא להוריהם. אבל נדמה לי שאני במיעוט, כי מיד אני מבחין בעוד כמה ילדים, הפעם מבית הספר הדמוקרטי בשכונה, שם מתחילים הלימודים "בין שמונה לתשע כזה כאילו".
כן, היה יכול להיות מצחיק אם לא היה כל כך עצוב. אבל לפני שניגע בחלק העצוב, כמה מילים על האקלים החברתי שאיפשר את הפלורליזם הכאילו-חינוכי הזה: מתישהו אחרי מלחמת ששת הימים הוחלט שהגיע הזמן לקבל את החריגים. מדינת ישראל הגדולה והבטוחה כבר לא הרגישה מאוימת מהיוצאים מן הכלל שלה. אבל גם אם נסכים שחלק מה"ביחדנס" היה פוריטני ומיותר, המסקנה שניתן להפריט את החווייה הישראלית לעשרות מסגרות אלטרנטיביות היתה, בדיעבד, קצת גורפת מדי. וכשמנגד ניצבה מערכת חינוך קורסת, קצרה הדרך לכל אותם בתי ספר "דמוקרטיים" (ואין הכוונה לבית ספר ספציפי הנקרא בשם זה, אלא לדמוקרטיזציה כתופעה), לגני ילדים עם שמות שאני חושש אפילו להקליד לבל יעופו לי הקוביות הקטנות מהמקלדת, ולהורים שהפכו את רישום ילדיהם לכל הנ"ל לסמל סטטוס - למרות שבינינו, מוטב היה לילד לשבת מאושר עם כף ודלי בארגז החול, מטופל בידי גננת שמרגישה חופשי להרים עליו קול בכל פעם שהוא מסרב להיכנס ל"ריכוז".
כמו אותן מפלצות ארבע על ארבע הנהוגות בידי אנשים שמעולם לא יצאו מהעיר הגדולה, רק מאותה סיבה שכלבים נוהגים ללקק את אשכיהם - כי הם יכולים, כך היו הגנים ובתי הספר האלטרנטיביים לגולם שקם על לקוחותיו - ההורים החדשים וילדיהם. תוכלו לבוא ולטעון: מה אכפת לך? תתרכז בילדים שלך ותן לנו לגדל את שלנו כרצוננו. האמת, זה נשמע צודק. אבל רק נשמע.
ילד שלומד מגיל אפס שרק צרכיו חשובים, שהמערכת סביבו נועדה רק לשרת אותו (מההורים דרך הגננת עד למורה והמשך במ"פ), שאפשר לקום מאוחר כי "קשה בבוקר" וכו', הוא בהחלט גם הבעיה שלי. הוא יגדל להיות ההוא שלא מתעורר בזמן לשמירה בצבא (אם הוא בכלל יתגייס. הרי מגיל צעיר מלמדים אותו שחלק חשוב בפיתוח אישיות עצמאית זה לשים זין על כולם), הוא יאחר אחר כך לפגישות עבודה (אם הוא בכלל יעבוד, כי סביר שמי ששלח אותו לאנתרופוסופי בגיל הגן, לדמוקרטי ביסודי, לאמנויות בתיכון ולקב"ן בצבא, יממן לו גם שכר דירה והוצאות מחייה מבלי שיצטרך לעבוד - כי אתם יודעים, קשה בבוקר). בקיצור, מהר מאוד הוא יהפוך מהבעיה של הוריו לבעיה של כולנו.
אמנם עשינו דרך ארוכה מהיום שבו שמונה עשרה שנות חינוך שימשו ברובן כהכנה לצה"ל, אבל נדמה שמרוב להיטות לקעקע את הקשר הזה, פירקנו גם כמה מהיסודות שעליהם נשענו, ושבעזרתם שרדנו באיזור הכי אלים בעולם ואפילו הגענו לכמה הישגים בדרך. וזאת למרות שאחדים מאיתנו, רחמנא ליצלן, אכלו בגן מזון לא אורגני!
לפנייה לכתב/ת 
