כשהשטן נכנס למטבח
אין תוכנית ששמה תפור כל כך יפה למידותיה יותר מריאליטי הבישול "מטבחי הגיהינום". ולא בגלל ה"מטבחי". זוהי סדרת מציאות מהזן התחרותי בכיכובו ובהפקתו של השף המהולל, או שמא השטן בכבודו ובעצמו, גורדון רמזי.
מי שהיה שחקן כדורגל מקצועי בהיותו בן 12 ועוזרו של רובושון בשנות ה-20 לחייו הוא כיום מטורף בגיל העמידה. רמזי הוא הסקוטי הראשון שקיבל כוכב במישלן, ואחד משלושת הבריטים היחידים שמחזיקים בכוכב במדריך המסעדות הנחשב. כמרחק בין המסעדה שלו בטוקיו לבין מסעדותיו בריטניה ובארה"ב, כך המרחק בין המנות המושלמות שהוא מוציא תחת ידו לבין מנת הקללות שהוא רושף לעבר מתלמדיו. לא בטוח שכל צופה יכול יעמוד במטחים הכבדים האלה.
"מטבחי הגיהינום", שעונתה השנייה משודרת בארץ ב"יס סטארס" היא סדרת המציאות-בישול הכי מצליחה עד כה. היא היגרה לארה"ב מבריטניה, שם השתתפו בה סלבריטיז נחותים. באמריקה, השף רמזי מאמן קבוצה המורכבת מחובבי בישול ושפים זוטרים לעבוד במטבח של מסעדת יוקרה. מי שיעמוד בלחץ יזכה לעבוד באחת כזאת. אלה שלא עומדים בחום יוצאים מהמטבח, אחד-אחת מדי שבוע.
לא ברור איך המתחרים לא משילים מעליהם במהירות את שאפתנותם ביחד עם כמויות הזיעה הקרה שהם מייצרים שם. אני במקומם הייתי חוזרת לבזוק צ'דר על המבורגרים בדיינר בטקסס אחרי שהייתי נוכחת לדעת שבאמת הגעתי לשאול. שהסינר המיתמם ובלורית הבלונד לא יטעו אתכם: רמזי הוא ככל הנראה גלגולו של לוציפר עלי אדמות. אבוי לו למי שנקלע לטווח היריקה של האיש. שף אמור להיות קפדן, סמכותי, אבהי. השף רמזי הוא כל אלה פלוס מזג שבוער בלהבות הגיהינום. הוא כמו הורה שמתעלל נפשית בילדיו - אחרי שהוא מקלל, מאיים ומעורר אימה וחרדות הוא מחייך פתאום ואומר: "אבל אתם יודעים שאני מאמין בכם".
רמזי לא מפסיק לנגוש בעבדיו ולקרוא להם "אפסים" באלף ואחת דרכים שונות. הוא נוהג לעשות זאת כשהוא משתמש במילה "פאק" במקום נקודה בין משפט למשפט. עם הבנות, יש לומר, הוא פחות אלים מילולית. לפעמים, אם להתוודות על האמת, היחס הזה קצת מגיע להם. משפטים כמו "אה, ריזוטו זה לא דייסת אורז לתינוקות?" או "מה בסך הכל עשיתי? אז התכונתי להגיש לסועדים שליו אפוי עם השלד שלו" מעידים כי באמריקאים עסקינן. קשה לגלות סבלנות למול אלה שגדלו על ארוחות מוכנות שעשויות מאבקת חומרים רדיואקטיביים.
הסדרה היא "המתמחה" פוגש את בנם הלא חוקי של ג'יימי אוליבר וסיימון קאוול. רמזי, כמו דונאלד טראמפ, הוא איש המקצוע הגדול שמסנן לו עוזר מבין קבוצת מועמדים מוכשרים. כמו ג'יימי אוליבר הוא בשלן שאוהב את המצלמות וכמו סיימון קאול הוא בריטי בעל תדמית מרושעת.
אבל טראמפ לא בוטה כמו רמזי ופני הילד של אוליבר מתכרכמות לעתים נדירות. קאוול חוטא בגסות רוח אבל אף פעם לא משפיל לשם השפלה, כמו שרמזי נוהג לעתים קרובות מדי. יהיו צופים בארץ שהטרור הזה יהיה יותר מדי עבורם. אבל ישנם אחרים, כמוני, שנמשכים לאש. חוץ מזה שזו גם צפייה בין תרבותית עבורי. כישראלית מעודנת, ששותה תה ליד הסקונס שלי מדי יום בארבע אחר הצהריים, אני מתבונת בניאנדרטל המוכשר במבט אנתרפולוגי, אבל פשוט לא מבינה את התרבות הבריטית הגסה הזאת שהוא מייצג.
