כשישו החליט לטפס על ההר

הכל התחיל ביריחו בעצם, כאשר ישוע בן יוסף הנגר ורוח הקודש, עוד בטרם שהתגלה כמשיח, נפרד מיוחנן המטביל אחרי שהוא, ישוע, הוכרז כידידו של אלוהים, ורוח הקודש (אביו? אמו‭(?‬ בדמות יונה נחה עליו.

אז נאלץ ישו הצעיר, בשנות העשרים המוקדמות של חייו, לעבור באזור יריחו מסע סבל רוחני יחד עם הסיטרא אחרא, מסע שנמשך ארבעים יום וארבעים לילה. משעבר בהצלחה את הניסיון הזה, שהיה מלווה בפיתויים כיד השטן, קם ישוע, ומששמע שאסרו את יוחנן המטביל והסגירוהו למוות, נטש את יריחו וחזר אל הגליל, מולדת משפחתו.

כאשר הגיע לאזור הכנרת, כך ממשיכים הביוגרפים שלו, החלו להתקבץ סביבו אנשים, שלימים יהיו שליחיו, תלמידיו, מעריציו ונושאי דברו. הראשונים היו האחים הדייגים שמעון (הוא פטרוס, ממשיכו הראשון של ישו ומי שיורשיו ייקראו "אפיפיורים"), ואנדרי. הבאים בתור היו גם הם שני אחים דייגים, יעקב ויוחנן בני זבדי, איתם הוא יצא למסעותיו הראשונים בגליל, בהם עסק בהטפה ובעשיית נפשות לרעיונות האהבה והצדק שלו.

משיצא שמעו לא רק ברחבי הגליל, אלא גם בסוריה, בשומרון וביהודה, החלו נקבצים אל קהלו המוני אדם שבאו לקבל ברכה ומרפא מן הצדיק, כדרך שהשמועה היא תמיד חלק מעיצוב דמותו של הסלבריטי התורן, קל וחומר סלבריטי לא ממוסד. במושגי היום, היה ישוע נוטל מן הסתם מקום בכיר מאוד בהפצת קלטות מוזיקליות עממיות, על אף שאיכותן המוזיקלית הייתה מן הסוג הנחות והעלוב ביותר.

במילה אחת: "אשרי"

ביום בהיר אחד, וכמאמר המשורר אולי היה זה בבוקר לא עבות, כלומר נטול עננים, עזב ישוע את חוף הכנרת בו ישב ועלה במעלה ההר שהיום קוראים לו הר נחום. נפלאה בעיני התמונה, כיצד התנהל במעלה הדרך האיש הצעיר, שכבר הספיק לפגוש בשטן, לראות את אלוהים, לזכות שתשרה עליו רוח הקודש ולהתפרסם בכל המזרח התיכון כבאבא ועושה נפלאות. אם היה זה יום חורף, כי אז ודאי טבל בים של עשב ירקרק, מנוקד באינספור פרחים צבעוניים וריחניים, ואם היה זה יום קיץ כי אז ודאי התענה בין הקוצים החומים והקשים, שרק זהב החוח הספרדי וסגול הקיפודן המקרין החיו במשהו את אימתם.

כך או כך, ישוע בוודאי זכה לראות את אחד המראות הנפלאים של ארצו-ארצנו: הכנרת הכחולה כמעט תמיד שנחה בעצלתיים בין הכתפיים העגולות של הגליל התחתון מזה והגולן מעבר מזה, רצועות המים הבוהקות של בקעת בית ציידה ובצותיה, הכתם הירוק של שפך הירדן, הצוק האדום האפור של הארבל, הדבשת הכפולה השחורה של הוולקן המת קרני חיטין, ובקעת גינוסר שהייתה בימיו בוודאי לא פחות ירוקה ומשובצת בשדות מאשר היום.

את הנאום שנשא אז, בעצרת ההמונים שלא הוא ארגן, סיכמה כבר ההיסטוריה של העולם המערבי והציוויליזציה הפאגנו־יהודית, במילה אחת: "אשרי".

"אשרי‭,"‬ אמר ישוע, "אשרי העניים והענווים והאבלים כי הם אלה שירשו מלכות שמים והם ינוחמו והם יהיו עשירי הארץ, אשרי הרעבים והצמאים והרחמנים וברי הלב ואשרי רודפי השלום כי הם בני האלוהים" וכו' וכו' וכו'.

מסכת חייו ומותו של האיש היתה דומה מאוד לזו של עוד משיחים מטעם עצמם יומטעם חבריהם באותה תקופה. הם דיברו על צדק חברתי, על שוויון ואהבה, ורובם חוסלו על ידי הרומים מסיבות שונות ובתואנות שלא כאן המקום לפרט. כך גם ישוע הצעיר וכנראה שכך גם תורתו, שהרי אין בדיוק קו שמחבר את עושרה של הכנסייה, גאוותה ואלימותה עם דבריו של מייסדה.

בין כך ובין כך, המתינו הנוצרים יותר מ-‭1,900‬ שנים עד שבאו לכאן אנשי המסדר הפרנציסקני, מימנו את הארכיטקט אנטוניו ברלוצי - שסיפק שירותי אדריכלות גם לבניטו מוסוליני, הדיקטטור הפשיסט של איטליה - ובהנחיית "האגודה להפצת הנצרות בארץ ישראל" תכנן זה את מבנה הכנסייה היפהפה העומדת בתוך גן נהדר, ולידה אכסניה לעולי רגל ומנזר.

קראו לכל המכלול הזה כשם הדרשה המופלאה "האושר‭,"‬ חקקו את שמונת פסוקיה בחלונות הכנסייה, ולפיכך גם בנו אותה מתומנת. ברצפת הפסיפס שלה קבעו את שבע המידות הראויות לנוצרי, אותן הורה שמעון כיפא-פטרוס בהזדמנות שכתב מכתב ליהודי תורכיה.

אלא שיותר מן הכנסייה - יפה הוא הגן שלה. עציו העצומים שכבר חיברו ביותר משבעים שנותיהם צמרות ושורשים, ערוגות ההרדופים והוורדים, מחילות הצל והיכלות הירק, כולם מתמזגים למסגרת הקסומה סביב הכנסייה ומעל הכנרת. ואם ישו לא נשא את דברו כאן אלא במקום אחר - אין דבר.

איפה זה

במפת הטיולים וסימון השבילים “הגליל התחתון“ (מס' 3). מגיעים ברכב עד חצר הכנסייה בכביש המסתעף (יש שילוט עם המילה "ביאטיטיוד‭("‬ מכביש ‭,90‬ העולה מן הכנרת צפונה.