סוכות: עת לאיזון האגו

שמו הנוסף של חג הסוכות - חג האסיף - מבטא את מציאות החיים הטבעיים של אדם חקלאי, המסיים שנת עבודה ומגיע לרגעים שבו היבול מצטבר בבית. זה הזמן של ההתבוננות אחורה, אל הדמעות שליוו את הזריעה והעמל ועד לדמעות השמחה של עונת הקציר. חג הסוכות הוא החג שעליו נאמר "ושמחת בחגך". אולם מסורת ההלכה העמיסה על היום הזה מורכבות גדולה יותר - מצוות הישיבה בסוכה מבלבלת את האדם החוזר לביתו משנת עמל. "צא מדירת קבע ושבת בדירת ארעי". דווקא בזמן שאתה רוצה להתבצר בעוצמה שבנית במהלך כל שנת עמלך, מחייבת אותך התורה לצאת אל סוכה, שמסמלת יותר מכל דבר אחר את חוסר הביטחון, את היעדר המבצריות, את הסכנה שבחוץ.

אולם יש גם תחושה אחרת. הסוכה כתחושת הגנה ישירה של אדם החבוק בכנפי ה'. "בצל כנפיך תסתירנו". כל השנה אני נודד

 במחוזות האדם ועמלו, צובר רכוש ומגדיל מרחק ביני לביני וביני לבין אלוהי. חג הסוכות משמש כהזמנה להיכנס לחוויה יותר מעודנת של סככה אלוהית. בימים שמראש חודש אלול ועד סוף סוכות אומרים בתפילה מזמור תהילים: "לדוד, ה' אורי וישעי". אחד הפסוקים במזמור זה אומר: "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי" (תהילים כז ה).

הסוכה היא מקום ההגנה של האדם מפני הרעה שבחוץ. שם, בסוכתו של המלך, הוא מרגיש הרבה יותר מוגן. הבנה זו מסבירה את המנהג לסיים בתפילת הערב של לילות שבת וחג במילים: "ופרוס עלינו סוכת שלומך ברוך אתה ה' הפורס סכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים". אנו מתפללים לה' ומבקשים לחוש את חווית הסוכה כמקום שבו אין ממה לחשוש.