לא בושה לעזוב, לא בושה גם לחזור

לפני ארבע שנים עזבתי את קנדה המושלגת וחזרתי לישראל. לא מעט אנשים הרימו גבה כשנתקלו ב"ילד התמים" שהחליט להשאיר מאחור את טורונטו הרגועה לטובת מדינה שבה אוטובוסים מתפוצצים הם עניין שבשגרה, הכלכלה על סף קריסה ובכלל, "אי אפשר לחיות כאן". פקידי בנק, נהגי מוניות, וקרובי משפחה למיניהם הטילו ספק בכושר השיפוט שלי, במקרה הטוב, ולעתים גם בבריאותי הנפשית. חברים לעבודה בקנדה נתנו לי שלושה חודשים בארץ לפני ש"תברח משם". ולמרות זאת חייכתי, שתקתי - ונשארתי. 12 שנים בקנדה לימדו אותי, כמה נדוש, שמה שרואים מכאן לא תמיד רואים משם. מעבר לים אולי קל יותר לפעמים, אבל גם הרבה יותר קשה.

הכתבה על מעיין קינן ואורי להב, בני זוג ישראלים שהחליטו שהאושר נמצא רחוק מכאן ומתכננים להגר לאוסטרליה, החזירה אותי לזיכרונות של אז. לבי, לבי איתם, אנשים טובים שמאסו בחיים כאן, התייאשו מהרעש ורוצים קצת אחרת. ועם זאת, במהלך הקריאה התעורר בי צורך עז להתגנב מאחוריהם בשקט וללחוש להם, רגע לפני שהם נפרדים מאיתנו ועולים למטוס, ששם אולי שקט יותר, אבל יש גם רעש. רעש זר, מנוכר.

כשמעיין ואורי ינחתו באוסטרליה הם ירגישו כאילו נחתו אל תוך סרט קולנוע. הכבישים הרחבים, המכוניות הנוצצות, האנגלית מסביב וריח וטעם של חו"ל באוויר. והנה, גם חג המולד מעבר לפינה, ובדיוק כמו בסרטים הם ימצאו עצמם מתפעלים מול עצי אשוח מוארים ברחובות העיר, מחייכים למראה סנטה קלאוס

 שמנמן שילד ישוב על ברכיו בקניון השכונתי, ומחזירים "מרי כריסמס" מבויש למוכרת בחנות הבשמים. לו היו עוברים לקנדה בוודאי היו גם מתפעמים מול פתיתי השלג הראשון. אכן, כמה רומנטי.

אך בדיוק כפי שהשלג שומר על זוהרו חמש דקות בדיוק עד שהוא מתערבב בזוהמת הרחובות והופך לעיסה לא ברורה, כך גם החיים "שם". אם יישארו כמה שנים יגלו שאותו כריסמס נוצץ הוא בעיקר חג ממוסחר וצבוע עד בחילה, שבו הדעת נתונה בעיקר לאורגיות שופינג אינסופיות. סביר להניח גם שבאיזשהו רגע, בעודם בוהים בעוד עץ אשוח, ימצאו את עצמם משוועים לסופגניה טובה "כמו בארץ". ובכלל, אחרי הפעם האלף ואחת שייתקלו ב"מרי כריסמס" מלווה בחיוך מלאכותי, ייתכן מאוד שיתעורר בהם החשק לחייך בחזרה לקופאית תוך פליטת "האפי חנוכה" שבע רצון. אולי זה הרגע שבו יבינו שהם כבר לא בתוך סרט, שאלו החיים שלהם, אלא שכמו שחג המולד אינו ממש החג שלהם, כך גם החיים האלה לא ממש שלהם.

לא הכל טוב כאן, אבל גם שם קצת מסריח

והחיים שם, למרות קלות הקיום הבסיסית, יכולים להיות לעתים, איך לומר, לא נעימים. למשל כשאתה עומד מול פקיד במשרד הרישוי ומנסה להסביר משהו באנגלית חצי-עילגת, והוא לא מבין כל-כך ואולי גם לא ממש מתאמץ, ובסוף מסתבר שאתה בכלל במקום הלא נכון כפי שהוא מסביר לך בחיוך קריר שמבהיר בדיוק מה הוא חושב על "הזרים האלה". ואתה יוצא משם, מנענע בראשך ושואל את עצמך איך זה לעזאזל שבארץ ידעת הכל, וכאן אפילו דברים פשוטים לכאורה הופכים מסובכים. או אותו יום שבו אתה לוקח את הילד לגן המשחקים שליד הבית, ומגלה צלב קרס קטן על המגלשה מלווה בהמלצה "יהודים החוצה". ואז פתאום אתה מבין שהילד היהודי הזה שלך הולך כנראה לעבור כמה רגעים לא סימפטיים בחיים. וכן, זה קורה גם באוסטרליה.

ואם יחליטו מעיין או אורי לחזור לספסל הלימודים, ייתכן שימצאו את עצמם יום אחד משתתפים בדיון ער על המצב במזרח-התיכון, כשאחד מחבריהם לכיתה מסביר בכובד ראש מדוע ל"ישראל אין זכות קיום" ו"אילו רק לא היתה המדינה היהודית הזאת בטח לא היה טרור בעולם". ואז יתברר להם להפתעתם שרבים מהנוכחים, כולם

 אנשים נחמדים וחביבים ונאורים, מנידים את ראשם לאות הסכמה - אכן, הישראלים האלה. ובכלל, בכל פעם שיקרה משהו רע בארץ, פיגוע, מלחמה, אסון, הם יגלו שהם נצמדים לטלוויזיה ולטלפון, בולעים כל פירור מידע ברעבתנות. הגוף שלהם אולי "שם", באוסטרליה, אבל הלב לא ממש.

ויש את עניין השחיתות. כן, יש שחיתות בארץ, אפילו הרבה, וזה מרתיח ומכעיס. אבל האם אתם באמת חושבים ששם אין? כשאני קורא את אורי אומר ש"יש פרשיות שחיתות ועוברים לסדר היום" אני מחייך בשקט ונזכר במדינה מאוד מסוימת, שהדיפלומטים ששלחה לשגרירות הונג-קונג הנפיקו לעבריינים בכירים אישורי הגירה תמורת שוחד. ובאותה מדינה מסוימת ראש הממשלה המכהן הסתבך בשתי פרשיות מביכות: במקרה אחד הפעיל לחצים על הבנק כדי שיאשר הלוואה לחבר, שבמקרה גם רכש את חלקו באתר נופש; במקרה אחר הטילה ועדת חקירה על אותו ראש ממשלה ומשרדו את האחריות על פרשייה שבמרכזה הונאה ושימוש לא נאות בכספי ציבור. המדינה המסוימת הזו אינה ישראל וראש הממשלה המדובר לא עונה לשם אהוד אולמרט - אלא לשם ז'אן קרטייה ולתואר ראש ממשלת קנדה לשעבר. אכן, לא הכל טוב אצלנו, אבל גם שם קצת מסריח לפעמים.

ככה זה אצלנו, יש כאן המון נשמה

כשחזרתי ארצה הזהירו אותי מראש שעל-מנת לקבל את מה שמגיע לי בבנק או במשרדי הממשלה השונים, אאלץ להתווכח ולצעוק ולהתמודד עם פקידים שכל ייעודם הוא להתעמר בי. ואני אכן התכוננתי נפשית לדפוק על שולחנות אם צריך. וראו זה פלא, כבר יותר מארבע שנים אני כאן ואפילו פעם אחת לא נאלצתי לריב, להשתולל או אפילו להרים את הקול. גם בארץ הקשה שלנו חיוך כמעט תמיד פותר הכל.

כן, נתקלתי בפקידים לא נחמדים פה ושם, אבל לא רק. במשרד הפנים חידשו את הדרכון שלי תוך 30 שניות והחליפו את הכתובת בתעודת הזהות מקץ דקה. במשרדי מס הכנסה קיבלה את פניי פקידה בכירה לאחר חמש דקות המתנה, ענתה על כל שאלותיי והזכירה לי לנצל את ההטבות המגיעות לי כקטין חוזר. במשרד ממשלתי אחר, אחרי שהסתבר ששכחתי איזה מסמך, הציעה הפקידה עצמה בקול ענייני: "מאמי, הנה הפלאפון שלי, תתקשר מהבית ואני כבר אוסיף את הפרטים לטופס". באוסטרליה זה כנראה לא יקרה.

הזהירו אותי מהמפגש עם הישראלי המכוער והגס, זה שכבר מזמן השתלט על כל חלקה טובה, כך אמרו. ואכן, הם בהחלט קיימים, הישראלים המכוערים, אבל על כל-אחד כזה מתברר שיש עשרה אנשים טובים, חמים ואכפתיים. כמו בפעם ההיא

 שקניתי כרטיס ברכה לחתונה ברגע האחרון ופתאום גיליתי ששכחתי את הארנק, והמוכרת רק חייכה ואמרה "עזוב, תשלם מחר". ואני התבלבלתי לרגע, כי בקנדה ובאוסטרליה אין מחר.

או אז כשישבנו בפיקניק, ולידינו חבורה רועשת של בני-נוער, "ערסים" ממש, שזללו אבטיחים וכיבדו אותנו בהם. אני הייתי קצת מופתע, הרי בקנדה אנשים זרים לא מציעים לך אוכל. אבל הבחור שהגיש לנו את האבטיח, יוסי נדמה לי שקראו לו, רק אמר "בתיאבון, נשמה". כי ככה זה אצלנו, יש כאן המון נשמה והמון מחוות קטנות כאלה. שם, כמו שמעיין ואורי יגלו מן הסתם, זה קורה הרבה פחות.

אז נכון, הדירה שלי קטנה יותר מזו שבה התגוררתי בקנדה. אבל היא ממוקמת ליד הים, וביום שישי כשאני יורד לחוף, מרגיש את הרוח הקרירה על הפנים ורואה משפחות וצעירים וזקנים ותיירים מטיילים שם לאט-לאט, כאילו אין דאגה בעולם, ושקט של שבת יורד על העיר, גם אצלי בפנים נהייה פתאום מין שקט כזה, גדול וחם. שקט שאין באף מקום אחר בעולם. אפילו לא באוסטרליה.

ולמעיין ואורי היקרים אני אומר: למרות כל מה שכתבתי אני באמת מבין אתכם. ממש. אז סעו, ותחוו, ותראו איך זה שם. אבל אם פתאום תרגישו שלא ממש טוב לכם, ובתוך הבטן יתעורר לו מין געגוע קטן, זכרו: לא בושה לעזוב, אבל גם לא בושה לחזור. 

• יגאל וולט הוא חבר מערכת ynet