"חוות הקוביות" של רוברט פרופסט

יותר מ-30 שנה לאחר המצאתו, זוהי עדיין השיטה הפופולרית ביותר לעיצוב משרדים. ולמרות שזכתה במהלך התקופה להשמצות ולכינויי גנאי רבים, היא ממשיכה להתקיים, בזמן ששיטות רבות לתכנון "משרדי העתיד", שנועדו להחליפה, נעלמו כלעומת שבאו. שיטת ה"קוביות" עדיין מחזיקה בנתח הגדול ביותר של מכירות הריהוט המשרדי - 3 מיליארד דולר בשנה. המגזין "פורצ'ן" כינה אותה "הפידל קסטרו של הריהוט המשרדי".

השיטת התחילה כחזון יפה. בוב פרופסט, מנהל המחקר החדש של חברת הריהוט הביתי הרמן מילר ממישיגן, עיצב את ה"קוביה" לאחר שחקר במשך שנים כיצד אנשים עובדים, ונשבע לשפר את סביבת העבודה המשרדית. פרופסט חשב כי השיטה החדשה תסייע בהגדלת הפרודוקטיביות של העובדים. לטענתו, הפרודוקטיביות תגדל אם אנשים יוכלו לראות יותר מסביבת העבודה שלהם, ולא להישאר תקועים כל הזמן בתוך משרד קטן וסגור.

השיטה שפיתח כללה משטחי עבודה ומדפי תצוגה רבים, וכן מחיצות, שנועדו לספק פרטיות ומקום לתלות עבודות במהלך ביצוען. המשרד כלל בתכנון אפשרות לשנות את גובה השולחן, כדי לאפשר לעובדים לעבוד חלק מהזמן בעמידה, ובכך לעודד את זרימת הדם ולהפיג את התשישות.

אך ההמצאות לעיתים רחוקות מצייתות לכוונתו של הממציא. ג'ו שוורץ, מנהל השיווק לשעבר בהרמן מילר, שסייע בהשקת השיטה ב-1968, אמר למגזין "פורצ'ן" כי משרדו מעולם לא התכוון לדחוס אנשים רבים לתוך חללים קטנים. לדבריו, הסיבה להתפתחות זו של השיטה היתה כלכלית.

הכלכלה אולי פגעה בכוונת הממציא, אך היא זו שהובילה להצלחה חסרת התקדים של השיטה. בתקופה ההיא הלך וגדל מספרם של עובדי הצווארון הלבן, וגם מחירי הנדל"ן הלכו ועלו. שיטת ה"קוביות" הציעה חלופה זולה לשיפוץ כללי של קומות משרדים. תחנות העבודה של פרופסט היו אמורות להיות ניידות, אך בפועל הן לא שונו או זזו, והיישום המקובל היה יצירה של שורות זהות של "קוביות".

גורמים אלו ואחרים הפכו את שיטת ה"קוביות" לרווחית ביותר, אך גם למושמצת ביותר. משרד של "קוביות" נקרא לעיתים בשם "חוות קוביות". בספר "מקומות העבודה של העתיד" מ-1998, היא זכתה לכינוי "משרדים שטניים". אחד המבקרים החריפים והמוכרים ביותר של השיטה הוא סקוט אדמס, באמצעות סדרת הקומיקס הפופולרית שלו – דילברט.