החזית המזרחית

אם תגיד בברזיל או בארגנטינה שאתה רוצה להגיע לסיודאד דל אסטה, יחייכו אליך חיוך יודע-דבר. אם לא תחייך בחזרה, ינסו לוודא שאתה באמת יודע לאן אתה הולך. קחו לדוגמה את נציג משרד התיירות של אזור המפלים המשותף לפרגוואי, ברזיל וארגנטינה: הוא מתחיל להסביר לי על מפלי איגואזו כשאני אומר לו שהמטרה שלי היא דווקא סיודאד דל אסטה. הוא שואל למה. לא בחשדנות; בתימהון. אחר כך הוא שואל אם ראיתי את הסרט "שודדי הקאריביים". אני עונה שכן. "זה כמו האי של הפיראטים", הוא אומר.

אחרי הטיסות המתישות לדרום אמריקה זה דווקא מעודד אותי. יצאתי מהבית כדי למצוא את הטרוריסטים שאמורים להסתובב במשולש הגבולות הזה, ואי פיראטים מודרני נשמע כמו מקום טוב למצוא אותם. הפקיד מסמן לי את המקום על המפה, וכשאני עומד ללכת הוא מוסיף: "רק שהאלכוהול מזויף".

טוב, אני מחליט. מה לא נספוג בשביל נסראללה.

350 גופות והספירה נמשכת

סיודאד דל אסטה ("העיר של המזרח") ממוקמת על הנהר פרנאה, בצלע של פרגוואי במשולש הגבולות עם ברזיל וארגנטינה. מדובר באזור הסחר החופשי השלישי בגודלו בעולם, ככה שבעיקרון זה מקום מהסוג שקוראים עליו ב"דה מרקר". אבל למעשה קורים שם דברים הרבה יותר מעניינים, והרבה יותר רעים. איזה סוג של דברים רעים? כל סוג שתצליחו לחשוב עליו, בעצם. והדבר הרע הכי רע? טרור. מריו בייזן, יועץ לשעבר לנשיא ארגנטינה, תיאר את העיר ככה: "אחד המרכזים הגדולים למימון התנועה המיליטנטית הפרו-איראנית חיזבאללה".

אזורי סחר חופשי תמיד משכו טיפוסים מפוקפקים, כי עם קצת כישרון להברחה אתה יכול להרוויח כסף טוב (וכדי להלבין אותו אפשר להסתדר גם בלי הקטע של הכישרון), אבל לסיודאד דל אסטה יש שני מאפיינים ייחודיים שהופכים אותה ליעד מועדף מבחינת ארגוני הטרור האיסלאמיים. הראשון כמעט מתבקש במדינה ענייה ורוויית הפיכות כמו פרגוואי: הרשויות לא ממש מפריעות בחיים. אם הן קופצות בכלל לביקור, זה בדרך כלל בשביל שוחד ואולי קפה, תודה. המאפיין השני הוא דמוגרפי: בין 20 ל-35 אלף מתושבי העיר הם ערבים, רובם מוסלמים לבנונים שהיגרו לאזור בעקבות מלחמת האזרחים ב-1973. עוד כ-12 אלף ערבים חיים באיגואזו, השכנה מהגבול הברזילאי. במילים אחרות, קל מאוד להיטמע בסביבה אם קוראים לך אחמד ואתה אוהב צהוב-ירוק.

הפעם הראשונה שבה נחשפה מעורבות של חיזבאללה במשולש הגבולות היתה באמצע שנות ה-90. הרשויות הארגנטיניות הודיעו שמבצעי הפיגועים בבואנוס איירס - בשגרירות ישראל ב-1992 ובמרכז הקהילתי הארגנטיני-ישראלי ב-94' - יצאו מסיודאד דל אסטה. בשנת 2000 כבר הכריז הסטייט דיפרטמנט על האזור כ"נקודת מוקד לקיצוניות איסלאמית". אחרי ה-11.9.2001 דיווחו סי.אן.אן וה"ניו יורקר" על מחנות אימונים של ארגוני טרור בג'ונגלים הסמוכים, על כלי נשק מוברחים שמוצעים למכירה בחנויות, ועל כך שאחוז ניכר מרווחי השוק השחור המשגשג בעיר מוזרם לחיזבאללה ולג'מעה איסלאמיה.

"בן זונה הדילר הזה. עאלק קרטונים שיסדרו לי את הראש" (צילום: איי פי)

כל דיווח שמגיע בשנים האחרונות מ"העיר של המזרח" טוען שטרוריסטים מסתובבים בה כמו זקנים בגבעתיים. נכון שלדיווחים האלה נלוות לפעמים הכחשות של גורמים רשמיים, אבל שום גורם - רשמי או אחר - לא מכחיש את העובדה שיש בה המון הברחות, שודים ורציחות. ככה שהאמת, ציפיתי למשהו יותר גרוע. אולי קצת פחות מכוער, אבל יותר גרוע.

השווקים של סיודאד דל אסטה הונצחו ב"פיפ"א סטריט" על הפלייסטיישן וגם בסרט "מיאמי וייס". למי שלא שיחק ולא ראה, מדובר בחממה של עבירות בנייה: 20 אלף חנויות, קניונים, בקתות מסחר ודוכנים שבארץ לא היו זוכים אפילו לתואר בסטה - כולם מכוערים ומוזנחים להחריד - דחוסים בתוך 15 רחובות בוציים. לצידם ניצבות שכונות מגורים דחוסות לא פחות (יש כאן 240 אלף תושבים). מדובר, בקיצור, בחצ'קון מוגלתי. גידול מכוער על רקע הנוף של אחד הג'ונגלים היפים ביותר בדרום אמריקה.

סיודאד דל אסטה הוקמה ככפר בשנות ה-50, אבל היום היא העיר שגדלה הכי מהר במדינה הכי ענייה באמריקה השנייה - בעיקר מפני שעשרות אלפי מהגרים ממשיכים לעבור לאחד המקומות היחידים בפרגוואי שמציעים סיכוי קלוש לפרנסה. בתחילת שנות ה-80 חיו בה 120 אלף תושבים (מספר הנרצחים: כ-200 בשנה); היום המספר כמעט כפול (נרצחים: כ-350 בשנה).

בשנת 2000 עבר על פרגוואי עוד ניסיון הפיכה עקוב מדם, ומאז בטח שאין לאף אחד זמן או רצון להתעסק עם סיודאד דל אסטה. לכן זה לא מפתיע שלפי הדיווחים העדכניים, בערך 70 אחוז מהמכוניות בעיר אינן חוקיות, ושבאזור חבויים עשרות מסלולי המראה פיראטיים. אם כי בהנחה שאתה לא מסתובב עם עשרות ארגזים של אמל"ח, טיסה היא רק אחת הדרכים להיכנס לעיר בשקט: רובן כוללות שוחד, חלקן רק ביצים גדולות.

"דווקא לא כל כך גדולות", מסביר נהג המונית שלי. "אם כל כך הרבה עושים את זה, מה הסיכוי שדווקא אותך יתפסו? וחוץ מזה, גם אם מישהו תופס אותך, אתה תמיד יכול לשחד אותו".

סחר חופשי מאוד

נהג המונית שלי, קרלוס, הוא ארגנטיני. בחרתי בו ליד שדה התעופה כי הוא מדבר אנגלית מצוינת, בזמן שהמועמדים האחרים היו כאלה ששמעו על זה שיש שפה כזאת. התחנה הראשונה שלנו היא הצד הארגנטיני של המפלים: אין כמעט מים, וקרלוס נראה עגמומי. לא ירד הרבה גשם השנה, והסכרים בצד הברזילאי ייבשו את הפרנאה עוד יותר. עוד מעט גם התיירים יגלו את זה ויתחילו לבטל חופשות.

כשאנחנו חוזרים למונית, הוא מספר לי על הדרכים השונות והמאוד משונות להסתובב באזור. הידע של קרלוס - בתעריפי השוחד הנהוגים במעברי הגבול, בדרכים להימנע ממעצר, במסלולים העוקפים - גורם לי לחשוב שאולי הוא לא מעביר רק נוסעים. בכל מקרה, הוא מדווח שאם לא מתאים לך לעבור ביקורת דרכונים אתה יכול להיכנס לברזיל בלי שום בעיה, אבל בשביל לעבור לארגנטינה תצטרך ללכת כמה מאות מטרים מסביב לעמדת בדיקה, ומשם לפרגוואי כבר תצטרך לשחות.

קרלוס מספר שבסיודאד דל אסטה אפשר להשיג הכל, משטרות כסף ומסמכים מזויפים ועד למוצרי אלקטרוניקה גנובים, דרך דיסקים פיראטיים וסמים - וכמובן, גם נשק. דרכון זר עשוי היטב עולה 1,500 דולר; רובה אוטומטי אפשר היה להשיג פעם בשליש מזה, אבל מאז ה-11.9 זה יותר מסובך ואין כבר כלי נשק רוסיים אלא כמעט רק ברזילאים, "או אולי גם סיניים, לא יודע. אגב, האף.בי.איי פתח משרד מיוחד שמטפל בעיר. אבל איתך הם לא יתעסקו".

"למה לא?".

"אף אחד לא מתעסק עם סתם תיירים שבאים לקנות, אתה יודע".

כן, כסף מסובב את העולם.

"וחוץ מזה, אתה לא נראה ערבי".

וזה עולם קטן מאוד.

אנחנו מגיעים לפואנטה דה לה אמיסטד, "גשר הידידות" שמחבר בין ברזיל לפרגוואי, וקצב הנסיעה יורד לזחילה. 40 אלף איש חוצים את הגשר הזה מדי יום; הולכי רגל, אוטובוסים, מכוניות (בעיקר גרוטאות, אבל גם כמה מפוארות, משוריינות) ואופנועים (רובם "מוטו טקסי", אופנועי מונית לנוסע אחד) חוסמים אותו לחלוטין. בצד יש עוד שביל שמיועד רק לאופנועים, וגם הוא פקוק.

"סאקולירוס. כמו נמלים, אה?", אומר קרלוס על הולכי הרגל שמסביב. סאקולירוס זה "נושאי שקים": הם זורמים אל תוך כל חלל ריק על הגשר, מעבירים סחורות ממערב למזרח, מפרגוואי לברזיל.

על הגשר מורגשת נוכחות של אנשי כוחות הביטחון, שחלקם נראים רציניים מאוד וחלקם מגוחכים באותה המידה. לא שזה מהווה בעיה מבחינת הסאקולירוס: הם עוצרים ליד פרצות בגדר, ולפי סימן מוסכם מתצפיתן משליכים את מטענם למטה, 40 מטר מתחת לשוטרים. משם כבר ידאג סאקולירו אחר לסחוב את הסחורה למחבוא או לסירה, בדרך לסוחר הקרוב למקום מגוריך.

אני שואל את קרלוס אם גם הוא מתעסק פה ושם במשלוחים כאלה, והוא עונה שאף פעם לא עצרו אותו.

"אז אתה לא מתעסק?".

לא בדיוק. פעם לא עצרו אף אחד, והיום כבר לא עוצרים אותו כי מכירים אותו. אבל זה לא אומר שהוא לא מתעסק. לי אין מושג איך מכירים מישהו בין אינספור הפרצופים שבאים והולכים.

אנחנו מתקרבים לסוף הגשר, והטון של קרלוס משתנה ברגע שאני מתחיל לשאול על מחבלים. "זה אין פה. מה פתאום", הוא אומר באכזבה או בכעס. "אולי היו פעם, היום הכל שמועות. ואני לא אומר לך את זה רק כי אני רוצה שיגיעו לכאן תיירים".

אולי לא. אבל כמבריח יש לו אינטרס נוסף לדווח על שקט בגזרה: מאז שהממשל האמריקאי הגדיר את האזור כמוכה טרור, המבריחים צריכים לעבוד קשה יותר ובסיכון גבוה יותר. הממשל לחץ, וברזיל הקימה במשולש הגבולות יחידת משטרה חדשה עם חיזוק מהאוויר ומהנהר. לארגנטינה יש בסיס צבא מעבר לגבול, וכוחות הביטחון של פרגוואי מקבלים אימון ותמיכה מהאמריקאים. היום מתבצעות בדיקות אקראיות של תיקים ושקים על גשר הידידות, כשהמטרה היא לבדוק בסופו של דבר את כולם. אם תגבור האבטחה יימשך, אולי בסוף יגיע מישהו שלא מכיר את קרלוס ויבדוק גם אותו - וחוץ מזה שהסיורים הוגברו מאז פיגועי ה-11 בספטמבר, גם מחירי השוחד עלו בהתאם. אלה לא זמנים קלים למבריחים.

אנחנו מתקרבים אל העיר, ושולי הכביש מתמלאים ברוכלים שמציגים את מרכולתם על שמיכות. מהמונית זה נראה כאילו כולם מוכרים אותו דבר: דיסקים צרובים, טלפונים סלולריים ושלל צמחי מאכל ומרפא. מזג האוויר טרופי וכולם מזיעים.

נער שמנמן עובר לידינו עם שק שחור וגדול. פתאום השק מחליק, ופקטים של סיגריות מתגלגלים אל הכביש. מישהו קנה אותם בסיודאד דל אסטה בדולר לחפיסה והתכוון למכור אותן בשלושה. הנער מסתכל על הפקטים, תקוע בין אנשי החוק למי שלא העמיס עליו את הסיגריות. אבל בדיוק אז הגשר נגמר, הכביש נפתח וקרלוס נותן גז.

בפרק הבא: לך תוכיח שאתה מחבל