קלינט, מה עם האיראנים?
הפיצוץ הגרעיני של צפון קוריאה השבוע היווה הוכחה נוספת שהמדיניות הוותיקה של "לתת לאמריקנים לטפל באיראן" הולכת ומאבדת גובה. אבל האם מהדיון בלשכת ראש הממשלה באמת ייצא משהו, או שנמשיך לקוות שקלינט איסטווד יציל את המצב? וגם: ד"ש משדרות, מחבר שמבקש מכולנו לזכור כמה רקטות קטנות
ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, במילכוד גרעיני. מצד אחד הוא נחוש למנוע את הפיכת הפרומו הצפון קוריאני - לסרט אימים איראני. מאידך, הוא חושש לעבור ממושב הצופה הפאסיבי למערכת ההפקה הפעילה, שמא יתבעו ממנו שסצנת הפתיחה תהיה התפוגגות הערפל מעל כיפת הכסף בדימונה.
המדיניות של ראשי הממשלות בישראל, מאז שנות ה-90, עת עלתה לאויר סכנת הגרעין האיראני, היתה להניח לאמריקנים להוביל את המהלך. ראשי הממשלות פרס, שמיר, רבין, נתניהו, ברק שרון ואולמרט, ציפו שהקהילה הבינלאומית תוציא עבורינו את הערמונים מהאש. בשלב מסויים אף נדמה היה שהם מסוגלים לכך. היה זה כאשר ארה"ב הצליחה להסיר מן העולם את כוונות ההזדיינות של מועמר קדאפי בנשק גרעיני.
אלא שאז באה עונת הסרטים הרעים. ראשית היתה ההפקה הגרנדיוזית האיומה של ההסתבכות האמריקנית והקואליציה בעיראק. הכל החל שם, כזכור,
הצופה אהוד אולמרט בוהה במסך וליבו נחמץ. למה המפקח מוחמד אל-בראדעי, זוכה פרס נובל לשלום 2003 וראש הסוכנות לאנרגיה אטומית של האו"ם, אינו מסוגל לעשות את מה שהמפקח הארי המזוהם, הוא קלינט איסטווד, עשה עם מאגנום 0.38 אחד? למה השריף ג'ורג' בוש אינו שולף את רובה הווינצ'סטר מהאוכף כדי לסלק בבושת פנים מהעיר את הרשעים, בטרם יאיידו בפטריות עשנות את הכפר הגלובאלי? איפה רבו הנערץ, מנחם בגין עליו השלום, שבכמה פצצות F-16 קטנות, חיסל ב-1981 את הזיות האטום של סדאם באוסיראק?
אבל הצופה אולמרט המפוכח יודע שהמפקחים והשריפים של היום הם לא מה שהיה פעם. בוש אינו רייגן, שגינה בקריצת עין את הפצצת הכור בבגדאד והמשיך לחמש את ישראל בכלים שיאפשרו לה את התקיפה הבאה. והוא, אולמרט? הוא אינו מנחם בגין, תהא מנוחתו עדן. הוא מסתכל אצלו במחסן, שם נוצצים עדיין מטוסי ה- F-15I בעלי יכולת הסיור האלים בטהראן ובנותיה, ואינו נותן את ההוראה.
במקום זאת הוא מקיים היום עוד דיון חשוב, עם שמעון פרס, ציפי לבני, עמיר פרץ, גדעון פרנק מהוועדה לאנרגיה אטומית, מאיר דגן מהמוסד, עמוס ידלין מאמ"ן ויובל דיסקין מהשב"כ. בוועדת הור"ש (ועדת ראשי השירותים) וביכולתם המוגבלת של הגויים תהא נחמתו - עד הסרט הרע הבא. בינתיים, ישאר על כסא הצופה המתוסכל ויותיר גם את דימונה בערפל. כי מה עוד נותר לעם ישראל?
פסטיבל השכחה
יש לי חבר בשדרות, שקם הבוקר לעוד מטח של שלושה קסאמים פלסטינים. הוא אומר שהחיים שלו ושל משפחתו הפכו לשגרה רעה תחת איום רולטה רוסית. בינתיים הוא לא עוזב את שדרות, כי אין לו ארץ אחרת.
"החיים של הילדים שלי לא מעניינים את אולמרט, אחרת הוא היה עושה מעשה נחרץ כמו בלבנון", אומר חיים קוזניץ. בטרם הוא חוזר לשגרת יומו המאויימת, הוא מבקש שנשתמש בקשרינו בחלונות הגבוהים, כדי להעיר ולעורר.
.
בלשכתו של אולמרט מרימים גבה. "ישראל פעלה ופועלת בנחרצות לדיכוי הירי, אך אין פתרון של קסם לקסאם", אומרים שם. אז מה כן? אין משא ומתן,
המצור על ממשלת החמאס נמשך, יותר פלסטינים רעבים בעזה הולכים להתנדב לארגוני הטרור הממנים את מחייתם. אז מה הפלא שהקסאם ממשיך ליפול כגשם על שדרות ועוטף עזה? "נושא ירי הקסאם מונח כל העת על שולחנו של ראש הממשלה", נמסר.
קוזניץ הציני אומר ששדרות יכולה דווקא לחשוב איך להרוויח מזה, אולי לקיים בעיר פסטיבל סוכות נוסף בישראל. "מטעמים מובנים קיים ספק אם האירוע יסחוף את המוני בית ישראל, אבל שם כבר יש לי", הוא מציע: "פסטיבל השכחה".
לפנייה לכתב/ת 
