די לנשים במגרשים
מונדיאל 98' שנערך בצרפת נחשב לציון דרך בתולדות הכדורגל: בפעם הראשונה הצליח המשחק להבקיע את דרכו לליבם של קהלים חדשים, מהסוג שלא הכיר אותו בעבר. ראשית, היה האירוח במדינה שנחשבת על ידי רבים למענגת ביותר בעולם. שנית, חלק מהכדורגלנים הפכו לכוכבי פופ (בקהאם, שהיה אז כוכב צעיר והפך לגיבור הטראגי של המשחקים אחרי שהורחק, הוא כמובן הדוגמה הבולטת ביותר). ברקע התרחשו גם תהליכים גלובליים שלא קשורים לכדורגל, כמו חדירת האינטרנט לכל בית, לצד תהליכים שכן קשורים אליו - ליגת האלופות, חוק בוסמן, ריבוי "העובדים הזרים" מאפריקה ודרום אמריקה בכדורגל האירופי - וכל אלה הפכו את הכדורגל למשחק הנכון ביותר, גם עבור מי שמונע משיקולים טרנדיים בלבד.
מי שביקר בשנים האחרונות במשחקי ליגת האלופות, שבזכות לא מעט ישראלים הפכה העברית לחלק בלתי נפרד מיציעיה, כבר יודע שבמידה רבה מדובר באחיזת עיניים. המחירים האסטרונומיים של הכרטיסים והעיצוב המפואר של האיצטדיונים הפכו אותם למקומות נטולי אווירה, לפחות לא האווירה ה"אנגלית" שעליה גדלנו כולנו - זאת של שירה בלתי פוסקת, איבה לקבוצה היריבה ואוהדיה, הבל פה בניחוח בירה ועוד. את כל אלה החליפו חנויות מזכרות שמנסות למקסם עד זרא את הפוטנציאל המסחרי של אהדת האוהדים; תאי צפייה שבהם מתכבדים מנהלים מעונבים, רובם אמריקאים ויפנים, בארוחות מפוארות; עוד כמה מוטיבים שמזכירים ענפי ספורט אמריקאים ומתחילים לחצוץ בין המשחק הפופולרי בעולם לאוהביו. הכדורגל הוא רק תפאורה.
ככל שהדבר תלוי בראשי המועדונים הגדולים, המגמה הזאת רק תלך ותגבר: מעודדות בסגנון הפוטבול והכדורסל, מופעי בידור לפני המשחק ובמחצית, פסקי זמן לפרסומות במהלך המשחק. האמינו לי שעוד נתגעגע לימים שבהם מופע הבידור המרכזי שנלווה למשחק כדורגל מרתק היה המכות ביציעים - כלומר, בימים שעוד היה מדובר ב"כוחות", לפני שהגיעו היס"מניקים עם גאדג'טים כמו אלות וגז מדמיע.
הכדור הוא שעיר
לא בכל המקומות אבדה האווירה לבלי שוב. בגרמניה, למשל, נולדה תרבות כדורגל מסוג חדש. התמזל מזלי לבלות חלק מהמונדיאל האחרון בערי גרמניה, והאווירה היתה מדהימה: קרנבל ססגוני של שירים ודגלים ואוהדי כדורגל בני לאומים שונים, עם ייצוג שווה למין הנשי. רק כשחלף ההנגאובר נאלצתי להודות בעובדה אחת, מטרידה למדי - הכדורגל היה רק התירוץ לפסטיבל הרוק שעטף אותו.
שהדי במרומים שעל פי רוב איני מתנגד להיות מוקף בנשים יפות בדרגות שונות של שכרות, במיוחד על רקע נופיה היפים של גרמניה. אבל בעיני היה הכדורגל תמיד מקדש של גברים: אב, או דמות אב (אח גדול, שכן, דוד נערץ) מוליך את בנו הצעיר אל טריטוריה גברית, שבה מתמודדים גברים במשחק פיזי, מדורבנים לנצח בידי אוהדים גברים שמשתמשים ברפרטואר שלא נהוג להשתמש בו בסביבה מעורבת.
הכדורגל, בדומה לחוויית הצבא והמילואים שבאה בגיל מאוחר יותר (ושעבור רוב הישראלים כבר נכחדה), היה אחד הדברים הבודדים בחיינו שלא הפך ליוניסקס. גם הפמיניסט הגדול ביותר, זה שיקדם בברכה ח"כית, מנכ"לית ואפילו רמטכ"לית, עלול להרגיש שלא בנוח למראה הפלישה הנשית ליציעי הטריטוריה המקודשת. פלישה שגורמת לנו, האוהדים, לחשוב איך אנחנו נראים ונשמעים, לקבל על עצמנו את כללי הפוליטיקלי קורקט החלים כיום על כל סביבה מעורבת, ובקיצור, להתרכז בכדורגל עצמו - כשבינינו, מעטים המשחקים, גם ברמות הגבוהות ביותר, שיכולים לרתק באמת למשך 90 דקות. לטווח הקצר, שינוי האווירה ישיג את יעדו: נשים הן המשפיעות יותר בתהליך קבלת ההחלטות בכל הקשור לתרבות הפנאי, והעידון שמציעה האווירה המסורסת של המשחק יסייע לו לפלוש בנקל גם אל הסלון והאיצטדיונים של אמריקה ולדפוק קופות של מיליארדים. אבל בטווח הארוך, כל זה יגרום לאוהדיו הוותיקים יותר להתנער ממנו.
לדרבי חוקים משלנו
הדברים נכתבים דווקא עכשיו, אחרי ההישג הנפלא של הנבחרת הישראלית הצעירה שתשחק בקיץ הקרוב באליפות אירופה בהולנד. באיצטדיון בהרצליה נראו בעת המשחק לא מעט אוהדות צעירות של הנבחרת הצעירה, תופעה שהצליחה להרנין את הלב במשך כמה דקות, עד שהעסק התחיל להיראות סטרילי מדי. והרי כל העניין הוא שכאן זה לא "כוכב נולד". כאן אנחנו רוצים לשנוא את הצרפתים בכל מאודנו, להרגיש שהעולם כולו נגדנו, לקרוא לשופט האוקראיני (המצוין, אגב) אנטישמי, ובקיצור - להסתובב כמו קרנפים, לחלק צ'פחות וחיבוקים, לירוק קליפות של גרעינים, לקלל, לריב, להסתחבק, לדבר על זיונים. ממש כמו שגברים אוהבים לעשות ברגע שמוסרת מהם לרגע קט העין הנשית.
מאחר שלמרבה הצער אין בידי דרך חוקית למנוע מאזרחיות ממין נקבה את הכניסה למגרשי הכדורגל (אלוהים אדירים: בבלומפילד השירותים כבר נראים אירופה, ברמת גן יש צד אחד מצוין, בטדי נקי ומצוחצח, בקרוב יהיה גם איצטדיון מפואר בנתניה ואחריו בחיפה, כאלה עם שירותים לנשים שממש מזמינים בילוי "לכל המשפחה". לכל הרוחות, בשביל זה יש קניונים!), לא נותר לי אלא לפנות למצפון שספק אם יש להן, ולהתחנן על נפשו של המשחק שאנחנו כה אוהבים לאהוב: אנא מכן, כבר התרגלנו לעובדה שצריך לנהל מדי פעם שיחות ארוכות על "יחסים", שאחת לחודש אתן משתגעות לכמה ימים, שמדי פעם צריך לפנק אתכן באיזה צימר עם סממנים ניו-אייג'ים ושצריך לשתף, לתחזק וכל הדברים האלה שמקצרים את ימינו - אבל רבאק, פעם בשבוע, לשעה וחצי מחורבנות, תנו לנו לשמוע את קולות הדרבוקה, לקלל את האם-אמא של השופט הבן זונה, להעליב הומואים, נשים, ערבים, שחורים ועוד. הכדורגל הוא באמת הטריטוריה האחרונה שנשארה לנו. אנא מכן, הישארו בחוץ.
לפנייה לכתב/ת 
